ישראל חחיאשוילי תבע את עיריית ירושלים בבית המשפט לתביעות קטנות בעיר בסכום של 17,800 שקל בגין רשלנות. לדבריו, כיסוי גושי בטון חדים וקשים בגן משחקים בעיר גרמו לבנו בן ה-3 למעוד ממתקן משחקים. "בני מעד על הבטון ונגרמה לו חבלה בראש וחתך עמוק במצח שהצריך תפרים". התובע ביקש פיצוי ממוני ולא עיגן אותו בראיות למעט הוצאה על פינוי באמבולנס בסך של 379 שקל.
בכתב ההגנה טענה העירייה שלא התרשלה ולא עוולה לתובע בשום צורה ואופן. היא דחתה את האשמה שהזניחה את גן המשחקים וטענה שפעלה כדין ומשטח המשחקים כוסה בחול כנדרש. "אם יש למאן דהוא אשם בקשר עם האירוע המצער שאירע לבנו, הרי שהוא מוטל על התובע עצמו, באופן מלא ובלעדי, והיה עליו להשגיח על בנו בן ה-3 ולוודא שאינו מועד ונופל מהמתקן". העירייה הכחישה את סכום הנזק וביקשה לדחות את התביעה בהעדר עילה ואחריות.
בדיון בפני השופטת אנה שניידר, העידה אשתו של התובע, ששהתה עם בנה בגן המשחקים בעת האירוע: "הייתי במקום, הייתי על ידו, ישבתי בספסל. כל הילדים ששיחקו במתקן היו בני 5 ו-6. זה ספסל שצמוד לארגז החול והייתי עם שאר הילדים".
בפסק דין שניתן בשבוע שעבר, בהעדר הצדדים, דחתה השופטת שניידר את התביעה ולפנים משורת הדין לא הטילה הוצאות חרף קביעתה שמן הראוי היה לעשות כן. "מדברי האם עולה כי היא הייתה אומנם קרובה לילד אך ישבה על ספסל בעת שהוא עלה על המתקן. אין זה סביר שכאשר ילד בן 3 מטפס על מתקן שבו משחקים ילדים בני 5 ו-6 לא יהא על ידו מישהו שישגיח עליו מקרוב ולא רק מספסל סמוך. אין בהשגחה מסוג זה כדי למנוע מעידה ונפילה של ילד בגיל כה רך. על כן האחריות לאירוע מוטלת באופן מלא על התובע ועל רעייתו".
השופטת שניידר הוסיפה שאיפשרה לתובע לפנים משורת הדין, במהלך הדיון, להמציא ראיות בדבר סכום הנזק הנטען אולם הוא הגיש אישור מבית החולים על תפרים שנעשו לבנו במיון. "לא הוגשה כל חוות דעת רפואית בעניין הצלקת והסיכוי להיותה תמידית. כמו-כן לא הוגשה כל ראיה עדכנית לגבי סימן כלשהו שנותר על מצחו של הילד. בנסיבות אלה לא הורם הנטל המוטל על התובע להוכיח אחריותה של הנתבעת לנפילתו של הילד, וגם לא הוכח סכום הנזק הנתבע על ידו".