הבעות הפנים שאנו מביעים כדי להראות או להסתיר את הרגשות שלנו מתוכנתות למעשה במוח שלנו, ואינן תכונה שאנו רוכשים במהלך החיים.
מחקר חדש הראה כי הבעות הפנים של ספורטאים עיוורים ושל ספורטאים רואים, היו דומות לאחר זכייה או הפסד.
הממצאים, שפורסמו ב-"Journal of Personality and Social Psychology", מרמזים על כך שאת הבעות הפנים שלנו לא למדנו מהתבוננות באחרים.
החוקרים מאמינים כי אלו שרידים של ההיסטוריה האבולוציונית שלנו.
הרעיון כי הבעות פנים הן עניין מובנה אינו חדש, ומדענים העלו אותו מאז שנות השישים. אך המחקר החדש, של חוקרים מאוניברסיטת סן פרנסיסקו, מספק כמה ראיות מוצקות התומכות בכך.
צוות החוקרים ערך השוואה בין 4,800 תמונות, שלכדו הבעות פנים של ספורטאי ג'ודו עיוורים וספורטאי ג'ודו שאינם עיוורים, במסגרת טקסי חלוקת מדליות במשחקים הקדם אולימפיים והמשחקים האולימפיים של 2006.
בכל אחד מהמקרים, החוקרים בחנו מקרוב את הפנים של הספורטאים שזכו במדליות הכסף והזהב.
בעוד שהזוכים הראו לעיתים תכופות שמחה אמיתית בניצחונם, אלו שהיו בעמדות הזכייה הנמוכות יותר (של מדליות הכסף ולא של הזהב) הביעו בדרך כלל "חיוכים מאולצים" - חיוכים שעירבו רק תנועות של הפה, והיו מלאכותיים יותר מאשר ספונטניים.
חיוכים מאולצים החוקרים הגיעו למסקנה כי מתחרים עיוורים ומתחרים רואים הביעו או שלטו ברגשותיהם בדיוק באותה דרך, והקשר הסטטיסטי בין הבעות הפנים של העיוורים לאלו של הרואים היה כמעט מושלם.
הממצאים מראים כי גורם גנטי הוא המקור להבעות הפנים שלנו.
החוקרים שמו לב כי המפסידים נטו להרים את השפה התחתונה בניסיון לשלוט ברגשות שעל פניהם ורבים מהם חייכו חיוכים מאולצים - אנשים עיוורים מלידה לא יכלו ללמוד לשלוט ברגשותיהם דרך לימוד ויזואלי, ולכן חייב להיות מנגנון אחר שעומד מאחורי הבעות הפנים.
ייתכן שהרגשות שלנו, יחד עם המערכת המווסתת אותם, הם שרידים להיסטוריה האבולוציונית שלנו. כלומר, במקום שבני האדם יביעו רגשות שלילים על-ידי צעקות, מכות או גידופים, הם פיתחו מערכת שבאופן אוטומטי סוגרת את הפה כדי למנוע זאת.
יונקים משתמשים לעיתים קרובות במראה של "חשיפת שיניים" כדי לאותת ליונקים אחרים כי הם אינם עומדים לתקוף אותם, וייתכן שלבני אדם יש מערכת דומה.