"חיים שחיים בפחד - הם בעצם חצי חיים" (המוטו של באז לורמן).
סרטו החדש של הבימאי האוסטרלי באז לורמן, "אוסטרליה", הוא יצירה יוצאת דופן בנוף הקולנוע העולמי, יצירה שתמימות, אהבת הקולנוע ומגלומניה משולבים בה ביחד והתוצאה היא ספקטקל מרהיב שכמעט ונוגע בנצח.
ב-2002 השלים לורמן את "טרילוגיית המסך האדום" שלו, שכללה את "רק לרקוד" (אחד הסרטים האהובים עליי) "רומיאו ויוליה" ו"מולן רוג'". בסרטים אלו ניתן לזהות את המאפיינים של אישיותו האקסטרוגנדית של לורמן: צבעים עזים, רגשות מוקצנים (בכוונה), צילום תזזיתי, יסודות קומיים טראגיים ובעיקר משחק מוגזם על גבול הגיחוך. שלושת הסרטים הללו, שזכו להצלחות קופתיות, נתנו ללורמן יד חופשית לעשות בערך כל מה שליבו חפץ - הוא ביים אופרה, עשה פרסומות לטלוויזיה וגם עשה מוזיקה - לא הרבה יודעים אבל לורמן הוא הוא אותו דוד חביב שנותן עצות משעשעות בשיר "מגן שמש".
מכיוון שאצל לורמן אין לעבוד "בקטן" הוא הבין מראש כי הוא עומד להביא לעולם את הסרט האוסטרלי האולטימטיבי - זה שיציג לקהל מלוא החופן את נופיה המדהימים של המדינה שנמצאת "שם למטה", סרט שינסה לחקור את הבסיס שעליהם מושתתת המדינה שארבעים אחוז משטחה הוא חול ושבה האדם הוא באמת "תבנית נוף מולדתו", סרט שיצעק בקול גדול את צעקתם של ילידי הארץ המקוריים - האבוריג'יניס המדוכאים וסרט שבו הוא יוכל ללהק את מיטב שחקני אוסטרליה לדורותיהם (עוד נגיע לקאסט, אבל באמת עושה רושם שחוץ ממל גיבסון וגאי פירס כמעט אין שחקן אוסטרלי ידוע שלא מופיע בסרט).
עבודת ההכנה לסרט ולצילומים הייתה סאגה בפני עצמה והסרט עלה הון תועפות (בסביבות המאה וחמישים מיליון דולר) וככל הנראה ההשקעה העצומה הזו לא תוחזר אי פעם לאולפנים אבל התוצר הסופי לא מבייש את גדולי היוצרים של הקולנוע במיוחד בימי תור הזהב שלו - שנות הארבעים עד השישים - ססיל בי דה מיל, האוורד הוקס (יוצר "ריו ברבו") ודומיהם בטוח מוחאים כף ללורמן ממקום מושבם למעלה. בזמן הצפייה חזרתי למשך שלוש שעות לגיל הילדות ולימים שהייתי צופה נרגש עם הוריי בסרט השבוע של ימי רביעי בערב בערוץ הראשון. (במהלך הסרט הרגשתי כמו מבקר המסעדות איגור ב"רטטוי" כשהוא אוכל לראשונה ממטעמיו של השף העכבר ונזכר בבישולים האהובים של אימו).
הסרט מספר על ליידי אנגליה אחת (ניקול קידמן שהיא לדעתי טעות חמורה בליהוק, אבל בזה מסתיימות טענותיי לגבי הסרט) המגיעה לאוסטרליה כדי לבדוק אם בעלה לא בוגד בה. כשהיא מגיעה היא מגלה שבעלה נרצח והיא מוצאת עצמה באחוזתו המבודדת. בלב הישימון ולמול סכנת חידלון כלכלי מבינה הליידי כי רק בדרך של העברת אלפי פרות דרך המדבר לדארווין היא תוכל להמשיך ולקיים את החווה. לפני שהספקתם להגיד "ריו ברבו" פוצחת הליידי במסע מדברי בעזרתם של בוקר מסוקס (יו ג'קמן שנולד לתפקידי הגבר החסון והלא מתוחכם, ראה ערך וולברין מ"אקס מן") כמה ילידים ושיכור אחד (ג'ק תומפסון, אחד השחקנים האוסטרלים הבולטים שקנה את עולמו בשנות השבעים והשמונים בסרטים כגון "האיש מסנואי ריבר" ו"משפטו של סגן מורנט").
אחרי הרפתקאות מסמרות שיער ומאבק עם איתני הטבע ועם איל בקר מרושע אחד (בריאן בראון קשישא הזכור לטוב מימי "תעלול קטלני") ועוזרו (דיוויד וונהם הנפלא שמסרט לסרט משחקו משתבח) ואחרי שהביאו את הבקר למחוז חפצו ממשיך הסרט ומתאר (בקצת פחות תנופה) את היחסים הנרקמים בין הליידי לבין הבוקר ולבסוף מסתיים הסרט בקרשנדו אחד גדול - הפצצת העיר דארווין על-ידי היפנים בשנת 1941.
בין לבין מתואר גורלם המר של האבוריג'ינים דרך עיניו של המספר - צעיר בן תערובת העונה לשם נולה שסבו הוא מעין רופא אליל (ומגלם אותו היליד האוסטרלי דיווידי גליפילי שמאחוריו הופעה בכמעט כל סרט שנעשה על הילידים האוסטרלים כולל "ווקאבוט" משנת 1971 של ניקולס רוג' ו"ההצעה" המהפנט משנת 2005).
באוסטרליה היה עדיף להיות מת מאשר להיות בן תערובת (צאצא של אדם לבן וילידה או הפוך) - אלו נחשבו כמצורעים וחלקם אף הוגלו ועברו "חינוך מחדש" כדי להפכם ל"לבנים טובים" (למעוניינים צפו ב"ארוכה הדרך הביתה" של פיליפ נויס). רק לפני שנה התנצל ראש ממשלת אוסטרליה בפני הילידים על עוולות המשטר ועל מה שנעשה ל"דור הגנוב" כפי שמכונה אותו פרק אפל במיוחד בתולדות אוסטרליה. אני מצדיע ללורמן על התעקשותו הבלתי נלאית לספר את הסיפור דרך המיעוט העשוק ולא דרך הרוב הלבן השליט והשבע.
אז נכון העלילה די נדושה, הדמויות לא עמוקות במיוחד וכבר ראינו צילומים של הישימון האוסטרלי לא פעם ואני גם התפללתי כל הסרט שהניתוחים הפלסטיים של קידמן יחזיקו מעמד עד הסוף - אבל הזמן חולף ביעף ומזכיר לנו שקולנוע אמיתי הוא פנטזיה צבעונית, אסקפיזם טהור ובסופו של יום הגיבור ישיג את הנערה וירכב איתה אל השקיעה.
לכו לראות את "אוסטרליה", שבו מול המסך, תתרגשו, תבכו, תצחקו ותיהנו מהיצירה המונומנטאלית הזו שמחזירה את הקולנוע לימי הזוהר שלו. סרט נפלא וקרוב לשלמות. אפוס מטלטל ועוצר נשימה.
