שנים רבות אני תר אחרי הסבר הגיוני לשסע המרכזי בחברה הישראלית. בימים האחרונים, מתוך שיחות שערכתי עם אחיותי השמאלניות, ואחי השדרנים, נראה לי שפענחתי את פשר השסע שבין שמאל וימין, בין ההסכנה לריבונות, בין הגלותיות לישראליות.
ומעשה שהיה כך היה. דוקטורנטית באוניברסיטת בן-גוריון סיפרה לי שהפסיקה את הדוקטוראט. הסיבה: הפרופסור המנחה שלה, אחד אל-קרינאווי, הציג את עבודתה בתקשורת בנושא הסוציולוגיה של פוליגמיה, מבלי להזכיר כלל את שמה, מבלי לתת לה שמץ של אשראי על עבודתה. אין פלא, עניתי לה. הפרופסור הוא ערבי, וכערבי אין לה לדוקטורנטית היהודיה שום ערך בעיניו, אלא כמשרתת. האישה נבעתה, הביטה בי בעיניים מלאות זוועה, כיצד זה יכולתי להביע דעה כה גזענית. לא אני הגזען, עניתי, הפרופסור הערבי הוא שנהג בך בגזענות. אני רק הסברתי את הרקע התרבותי לדרך בה נהג בה. אין כזה דבר, אמרה, כל הפרופסורים יהודים כערבים שווים, כולם היו נוהגים באותו אופן.
עם פתיחת מבצע 'עופרת יצוקה' הודעתי לציבור הקוראים במרשתת שהמבצע נכשל, מכיוון שהוא איננו עונה על האיום האמיתי של החמאס: פתיחת המעברים. הג'יהאד דורש את זכות הפלישה, להשוות את תנאי ערביי עזה לערביי רהט, שהם עצמם ובשרם. באופן הגיוני, הצעתי לענות על ירי הטילים לעברי בנגב המופגז לא באש תותחים אלא בהשבת אנשי החמאס המצויים בצד שלנו, שכבר פלשו לכאן, אל הצד שלהם, בעזה. השדרן איתו התכתבתי ענה שאיננו מוכן לגור במדינה האוחזת באמצעים שאינם עולים בקנה אחד עם עקרון השוויון.
ההסבר לשסע נעוץ בעיקרון השוויון. על-פי עקרון השוויון, מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית שוויונית הנותנת זכויות שוות לכל תושביה. כל פגיעה בעקרון השוויון שולל את זכות קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מכיוון שהיא קודם כל דמוקרטית, ואחר כך יהודית, ורק בסוף ליהודים. כל פעולה שפוגמת בעקרון השוויון שוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל, את תכלית קיומה של מדינת ישראל שאמורה להיות אור לגויים, גם אם זו האבוקה של שומן גופם של היהודים. על-פי עיקרון השוויון אין פח"ע, יש פשע, ועם פשע מתמודדים באמצעים משפטיים, כמו בדנמרק בה יורים ערבים בישראלים המוכרים תמרוקים. על-פי עקרון השוויון, הפגזת באר-שבע בטילי הג'יהאד שווה בדיוק להפצצות הדיוק של צה"ל את החמאס. על-פי עקרון השוויון כל אדם הוא אינדיבידואל, לא ניתן להכליל אותו על-פי מוצאו האתני או דרכיו או ההזדהות שלו עם קבוצה אתנית, מכיוון שהכללה סותרת עם עקרון השוויון.
במערכת המשפט יש כינוי נוסף לעיקרון השוויון, והוא מידתיות. מידתיות של הפגיעה בביטחון יהודים על-מנת לאפשר חופש פעולה לערבים, מידתיות בעצמת התגובה לקסאמים. במשטרה דורש עקרון השוויון לגייס מידה שווה של אויבים מוצהרים לשרות המשטרה, גם אם ברור שבעת צרה יעדיפו את בני עמם על היהודים. באקדמיה מוביל עקרון השוויון למאמץ הבלתי נלאה להוריד את הרף לרמה נמוכה ביותר שתאפשר שוויון בקבלה, שוויון בתעודות, שוויון בהישגים, ולו באמצעים מלאכותיים. בחוגי הביטחון עקרון השוויון דורש הסכמה של הצד השני לזכות הביטחון, והתערבות צד שלישי, חסר פניות, תמיד עדיפה על פני ניצחון חד-צדדי, לא שוויוני. המושג ניצחון שהוא חד-צדדי מעיקרו, פסול. עקרון השוויון תקף גם במדיניות חברתית שבה כל ילד שווה קצבה שווה. בכלכלה שבה זכות הקניין היא שווה. גם התובנה של שני הצדדים לסכסוך היא שוויונית כך ששני הצדדים רוצים שלום, שני הצדדים רוצים רווחה, שני הצדדים רוצים צדק, וצדק לאחד וצדק לשני הם שווים.
לעומת עקרון השוויון קיים עקרון ההעדפה. מדינת ישראל קמה על-מנת לשמש בית לאומי ליהודים. לא לערבים, לא לארמנים, לא לקובנים, ליהודים. ההעדפה אמורה להתבטא ביכולת להיכנס ולשהות על אדמת המולדת, ולזכות בזכויות האזרח. ההעדפה אמורה להתבטא בזכויות עודפות על יישוב הארץ, עבודת האדמה, הקצאת משאבים לאומיים ללאום שהקים את המדינה על-פי עקרון ההעדפה. על-פי עקרון ההעדפה, ליהודים הזכות להגר למדינה היהודית, ליישב אותה, להגן עליה, ולשמר את ההעדפה שהיא בסיס קיומה, מבחינה משפטית לאומית ותרבותית. לערבי אין זכויות אלו, מכיוון שעל-פי עקרון ההעדפה יש מועדף על פניו, היהודי. על-פי עקרון ההעדפה הערבי יכול לדרוש זכויות אישיות אך לא לאומיות, מכיוון שהלאום שלו מצוי מחוץ לארץ ישראל. ללא עקרון ההעדפה, מדינת ישראל מיותרת, מכיוון ששוויון קיים גם במדינות הים, ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, ואפילו בריטניה, אם כי בזמן האחרון האנטישמיות המודרנית מרימה את ראשה בגאון באיים הבריטיים. על-פי עקרון ההעדפה, ליהודי זכות להגן על עצמו ולהשתמש בכל הכוח הדרוש כדי להבטיח את שלומם של היהודים. לא של הערבים, לא של הארמנים, או הקובנים, שלומם של היהודים.
עקרון השוויון ועקרון ההעדפה נוגדים האחד את השני כמו העצם שחודר הכול הנתקל בחומה בלתי עבירה; אחד מהם איננו נכון. מרבית האקדמיה, התקשורת, המשפט, מערכת הביטחון, משטרה, ומשטר והוגי הדעות תומכים בעיקרון השוויון. עיקרון השוויון הוא מדינה נאורה, כמו הולנד. עקרון השוויון הוא מדינה נפלאה, כמו דנמרק. עקרון השוויון הוא חברה צודקת, כמו שבדיה. זה מחוז חפצנו האמיתי, ישראל כמדינה נורדית, בלונדית, נאורה, עשירה, צודקת ונפלאה. לעומת זאת עקרון ההעדפה הוא חשוך ומפגר, כמו סוריה, שם יש עלאווים, 10 אחוזים השולטים על הרוב הסוני. חשוך כמו סודאן, שבה המיעוט המוסלמי רוצח הרוב הנוצרי-אנימיסטי. חשוך כמו ירדן, שם המוכר קושאן על קרקע ליהודי חייב מיתה. עקרון ההעדפה הוא נאציזם, דויטשלנד אובר אלס; אנו לא רוצים להיות בחברה הזו.
מיעוט האקדמיה, המשפט, התקשורת, הביטחון ואנשי הרוח תומכים בעיקרון ההעדפה. אחרי הכול, זו כל תכליתה של מדינת היהודים. ללא העדפה ליהודים אין צורך במדינה יהודית. ההעדפה במדינות החשוכות סביבנו איננה ברמה של זכויות אלא מצב לאחר גירוש של כל היהודים. דווקא המדינה היהודית היא זו שמקפידה לתת יחס טוב לתושביה, כל עוד הם אינם מנצלים את טוב הלב לצורך חתירה תחת אושיות המדינה (ולפעמים גם כאשר הם חותרים, מנפצים יורקים לבאר ומטילים מימיהם על ראשה).
בקיצור נמרץ, עקרון השוויון שולל את קיומה של מדינת היהודים, עקרון ההעדפה מחייב אותו. אין חיים למדינה היהודית אלא בהעדפה ליהודים ובכל זאת, מרבית היהודים מעדיפים את עקרון השוויון, למרות שזה העיקרון של מותה של מדינת היהודים.
אם אמרנו שעקרון השוויון מחייב את ביטולה של המדינה היהודית, ועקרון ההעדפה הוא הערובה היחידה להישרדותה, מה יכול לעשות המחנה הלאומי, מחנה ההעדפה המתקנת, מחנה הריבונות, מחנה הישראליות לעשות כדי לשכנע את מחנה הפוסט-ציוני, אוניברסליסטי, שוחר ההסכנה, תלוי הסכמה בינלאומית, גלותי, שטעות בידו?
התשובה היא חינוך, חינוך ועוד פעם חינוך. ראשית, חינוך לגאווה בייחוד היהודי. חינוך להכרת הספרות היהודית ותולדות עם ישראל מן התנ"ך ואילך, וקישור כל המקורות הכתובים לארץ, לאדמה, להרים, לגאיות, לבקעות ולנחלים. ירושלים כמקום ממשי, חברון של מערת המכפלה, בית-אל של שער השמיים, סכנין כמקומה של סנהדרין, נטופה כמקומה של משמרת כוהנים, מדעים כמסורת יהודית מחישובי הזמנים של סנהדרין ועד לתורת היחסות של איינשטיין. שנית, חינוך להכרת האויב, אבל באמת, לא השטויות והשקרים הממלאים את ערוץ הופ וספרי הלימוד. לימוד השואה יכלול את המרכיב האיסלמו-נאצי, את הזהות שבין ההתנהלות הנאצית וההתנהלות המוסלמית, את מורשת הג'יהאד המצויה בבסיסה של האידיאולוגיה האיסלמו-נאצית.
חלק חשוב בהסברה הפנימית יראה את המציאות האמיתית של אירופה המתאסלמת. בדנמרק חלקי ערים שהם כבר בשליטת האיסלאם, הולנד שנעזבת על-ידי ההולנדים בשל פלישת הג'יהאד, שטוקהולם שהיא בירת פשע, החדרת ההלכה המוסלמית לחוקה האירופית. שוויון? אין שוויון!! יש רק כניעה.
יש להוכיח לדוגלי עקרון השוויון שהערבים לא רואים ביהודי שווה, אלא דהימי, נחות, ממש כמו שהנאצים ראו בסלאבים או בצוענים. שעקרון השוויון מיושם חד-צדדית, ולכן הוא שקר. יהודי המוכר אדמה לערבי איננו חביב, אבל איננו בן מוות. ערבי המוכר אדמה ליהודי הוא בן-מוות. יהודי המתאסלם איננו פופולרי, אבל ערבי שנחשד בנטישת האיסלאם הוא בן מוות. יהודי התומך באויב מוגן גם על-פי חוק וגם על-פי תובנה דמוקרטית. ערבי התומך בזכות היהודית לחיות הוא בן מוות, לא בתיאוריה, במעשה. עקרון השוויון איננו קיים בחברה הערבית מוסלמית, אלא כאמצעי לתביעת זכויות יתר. זכות הביקורת איננה קיימת, זכות המחשבה החופשית איננה קיימת, כי אין שוויון בפני אללה, רק כניעה. זה המהלך ההסברתי של הישראלים נוכח הגלותיים כדי שאלו האחרונים ינטשו את עקרון השוויון, ויעשו סוף סוף עלייה לארץ הקודש.
למזלנו, בסופו של דבר יצר החיים גובר על הרפיון ועל התיאוריות הקורסות. בסופו של דבר גם אבירי עקרון השוויון פועלים על-פי עקרון ההעדפה, מחוסר ברירה. הבעיה היא שהתהליך כואב, מדמם, וגובה קרבנות בלתי-פוסקים מן העם שסבל כבר די מאנטישמיות. הגיעה עת מתן העדפה מתקנת לעם היהודי בארצו, כדיוק כפי שכתבו מנסחי הסכם סאן-רמו 1922. בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל לגבולותיה סביב, נקודה.
