"נער החידות ממומביי", גרסתו של הבמאי הבריטי דני בויל לרב מכר של ויקאס סווארופ, נפתח באופן בוטה ואף מזעזע בסדרה של סצינות שבהן נער צעיר סופג עינויים קשים מידי חבורה של שוטרים. אלה מבקשים להוציא ממנו הודאה כי שיקר בעת השתתפותו בתוכנית הטלוויזיה "מי רוצה להיות מיליונר?", שבה הוא מועמד לזכות בפרס הגדול ביותר: 20 מיליון רופי.
סצינות הפתיחה האלה מזכירות את הקשיחות שאפיינה את סרטיו הראשונים של בויל, "חברים לרצח" ובעיקר "טריינספוטינג", סרטו הטוב ביותר עד כה. אבל מהר מאוד זונח בויל את הבוטות הזאת, הסרט מתרכך, ולכל אורך הצפייה בו יש הרגשה שבויל לא ממש יודע מה לעשות עם ההיבטים האכזריים הגודשים את האגדה האורבנית שהוא מבקש להציג. זה בולט במיוחד כאשר זמן קצר לאחר אותן סצינות פתיחה, מתיישבים הנער שזה עתה עונה ומפקח המשטרה שהיה אחראי לעינויים זה מול זה ומשוחחים בנעימות שמתאימה יותר למסיבת תה מאשר לחקירה משטרתית נוקבת.
גיבור הסרט הוא ג'מאל, בן 18 (דב פאטל), נער חסר השכלה שגדל באשפתות של מומבאי ומגיל צעיר למד יחד עם אחיו סאלים (מדהור מיטאל) כיצד לשרוד במציאות של תופת עירונית. בין השאר היו שני האחים עדים בילדותם להריגת אמם בידי מוסלמים קיצוניים ונמלטו מידי נוכל שנהג לעוור את עיני הילדים שעבדו למענו כדי שיהיו קבצנים יעילים יותר.
כיצד הגיע ג'מאל להשתתף בגרסה ההודית של "מי רוצה להיות מיליונר?" איננו יודעים, אבל הוא הגיע, ובזכות הצלחתו נהפך לגיבור עממי לאומי. כדי לנצל באופן מרבי את הרייטינג הגואה של התוכנית מחליטים מפיקי התוכנית לדחות את השאלה האחרונה, זו שתקבע אם ג'מאל ייהפך למיליונר נוסח הודו, ליום המחרת, והמשטרה מנצלת את ההפסקה כדי לחקור אותו: הם אינם מאמינים שנער חסר השכלה יכול לענות על כל השאלות שהובילו אותו עד הרגע הזה מבלי לרמות איכשהו.
לספרו של סווארופ, ובעקבותיו לתסריט של סיימון בופוי, מבנה עלילתי מחוכם (בופוי גם כתב את התסריט של הקומדיה הבריטית המצליחה "ללכת עד הסוף", אף היא מעין אגדה המתרחשת בשולי החברה). מפקח המשטרה (אירפאן חאן) חוקר את ג'מאל על כל אחת מהתשובות הנכונות שהוא סיפק לשאלות שהציג לפניו המנחה של התוכנית (אניל קאפור), וכל הסבר של ג'מאל הוא פתח לפלאשבק שמציג אירוע בחייו של הנער שאיפשר לו לענות נכון על השאלה.
למבנה הזה יש אומנם ממד סכמטי, אבל הבימוי האנרגטי של בויל, המלווה בצילום המיומן של אנתוני דוד מנטל, שגודש את המסך בצבעוניות סוחפת, מכפר על כך - עד גבול מסוים. מה שכן פוגם בסרט, ואינו מאפשר לו להמריא לתחום היצירות הקולנועיות המשמעותיות, הוא ההימנעות של בויל מלהתמודד לעומק עם הסוגיות האנושיות, החברתיות והתרבותיות שהסיפור מעלה.
כדי לעצב על בסיס הסיפור הזה אגדה עכשווית, שסופה כמעט ידוע מראש, היה צורך במידה רבה של אירוניה שתאזן את המתיקות שנובעת מהסיפור, ואירוניה שכזו חסרה בסרט כמעט לחלוטין. האירוניה הייתה אמורה להיות מכוונת בראש וראשונה כלפי הטלוויזיה, שמעצבת את סיפור חייו של גיבור הסרט ואת גורלו; אך חוץ מהצגת דמותו החלקלקה של מנחה התוכנית, הלועג למתמודד הצעיר שמולו, הסרט אינו מתמודד עם הממד הזה של הסיפור. חלק ניכר מהאירועים המתוארים בו מחרידים, אך בויל נמנע מלהקנות להם את מלוא הנפח המרתיע הגלום בהם. כתוצאה מכך יש לסרטו ממד תיירותי שנובע מהרצון העז מדי שלו, הבולט לאורך הסרט כולו, למצוא חן (והוא אומנם הצליח במשימה הזאת; הסרט נוחל הצלחה בינלאומית, זכה כבר בפרס גלובוס הזהב והוא אחד המועמדים המובילים לזכייה בפרס האוסקר בטקס שיתקיים ב-22 בפברואר).
יש בסרט גם סיפור אהבה, בין ג'מאל ללאטיקה (פרידה פינטו), שאותה הכיר כילד והיא גדלה להיות יפהפייה בעלת דימוי של דוגמנית על. דווקא סיפור האהבה הזה הוא חלקו החלש ביותר של הסרט. יש בו משהו סינתטי והוא אינו מצליח לרגש גם כשהוא מתקרב אל שיאו הדרמטי סמוך לסוף הסרט.
בכללותו, "נער החידות ממומביי" הוא סרט שאפשר ליהנות ממנו; הוא אינו משעמם לרגע ותמיד קורה משהו על המסך שתופס את תשומת לבם של הצופים. אבל הוא רחוק מלהיות יצירה בעלת חשיבות. הוא מוצר בידורי ששקוע בטריוויאליות, והיא בולטת במיוחד לנוכח ההרגשה שנתוניו של הסרט היו יכולים לספק יצירה עשירה ומורכבת הרבה יותר.
אחת ממעלותיו של הסרט היא השחקן הראשי שלו, דב פאטל. הופעתו אומנם מונוטונית למדי ואין לו כריזמה של ממש, אבל משהו באיפוק ובחומרה שמאפיינים את משחקו הופך אותו למרכז היציב של הסרט. "נער החידות ממומביי" זקוק ליציבות הזאת גם כאשר הוא נוסק למחוזות הפנטסיה, כמו בקטע המוסיקלי שחותם אותו. זה קטע חינני אמנם, אך הוא מבליט שוב שזהו סרט שבו החינניות מלווה לעתים קרובות מדי בהתחנחנות.
"נער החידות ממומביי". בימוי: דני בויל; תסריט: סיימון בופוי; על-פי ספר מאת ויקאס סווארופ; צילום: אנתוני דוד מנטל; מוזיקה: א"ר רהמן; שחקנים: דב פאטל, פרידה פינטו, מדהור מיטאל, אניל קאפור, אירפאן חאן.