מיה שהא, אזרחית נפאל, הגישה לבית משפט המחוזי בתל אביב, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, עתירה נגד משרד הפנים בה ביקשה לבטל צו הרחקה שהוצא נגדה ולהאריך אשרת עבודה שניתנה לה בעבר בתחום הסיעוד.
לדבריה, בחודש ספטמבר אשתקד, סירב משרד הפנים להסדיר את מעמדה אצל מעסיק נוסף בטענה שמיצתה את תקופת ההעסקה המקסימלית הקצובה לעובדים זרים בענף הסיעודי העומדת על 51 חודשים.
שהא התבקשה לעזוב את הארץ עד לתאריך: 21.9.09 וביום: 22.9.08 נעצרה והוצא נגדה צו הרחקה ומשמורת. לדבריה, ילדתה הקטנה סובלת ממחלה קשה והיא הגיעה ארצה לצורך הצלת חייה. "אני מבקשת לאפשר לי לשהות בישראל 63 חודשים ממועד כניסתי הראשון ולהתחשב בנימוקים ההומניטריים שהעליתי".
המדינה התנגדה לעתירה בנימוק שהעותרת אינה עומדת ב"נוהל מעבר ממעסיק למעסיק" וביקשה לדחות אותה. לדברי המדינה, העותרת יכולה הייתה להסדיר את מעמדה לפני שחלפה תקופה של 51 חודשים ממועד הגעתה לישראל, ואם לא טרחה לפעול בעניין אין לה אלא להלין על עצמה.
בפסק דין שניתן בחודש שעבר, בהעדר הצדדים, דחתה השופטת שרה גדות את העתירה. "בית משפט מנהלי אינו בא במקום הרשות, אינו ממיר את שיקול דעת הרשות, ותפקידו לבחון אם החלטת הרשות היא סבירה ואם נפל בה פגם. לאחר עיון בעתירה ובתגובה, ובטיעוני הצדדים, לא מצאתי כל פגם בהחלטת המשיב ולא מצאתי כל נימוק להתערב בהחלטה זו". השופטת קיבלה את טענת המדינה שלעותרת היה מספיק זמן לפנות למשרד הפנים ולהסדיר את מעמדה ואם לא עשתה כן המחדל רובץ לפתחה.
עוד נקבע בפסק הדין שהעותרת לא הוכיחה כי בתה חולה למעט תצהיר שאינו מרים את נטל ההוכחה. "לא מצאתי כל נימוק שיש בו להצדיק חריגה מהחוק ומהנוהל. העותרת אינה עומדת בתנאי החוק והנוהל ומשום כך החלטת המשיב להורות על הרחקתה - סבירה".