|
|
|
תאריך:
|
29/01/2009
|
|
|
עודכן:
|
29/01/2009
|
| הרגיעה נגמרה: אולמרט ייחקר בפעם ה-12 |
|
|
1 |
|
| |
אֲדָמָה חֲרוּכָה
אכן, אֲדָמָה חֲרוּכָה....
לאחר מלחמת לבנון השניה, מלחמה אותה הפך מקרב-לב, היישר מן הלב, עוֹל-אולמרט חיש-ביש-מהר לשְכוּחָה
מלחמה רשלנית-קטלנית-יהירה-שלומיאלית אשר בלי-כל שמץ ספק מלחמה היתה מאד בלתי מוצלחה
התרכז עוֹל-אולמרט בסילוף, זיוף והשכחת עובדות ההיסטוריה, עשה כן באמצעות אדמה חרוכה
זה היה עבור עוֹל-אולמרט עיסוק עיקרי, בולט, מרכזי זו היתה עבורו עיקר המלאכה.
על כולם צפצץ, לכולם לעג, לגלג בבוז, בראוותנות, בגאוותנות, ביהירות,
ארצנו היתה לפתע כמרקחה
על כולם בפה מלא צחק, להג וצחקק עוֹל-אולמרט : חה ! חה ! חה ! צחה ! צחה ! צחה !
עוֹל-אולמרט התייחס אל עצמו, כמוביל
את עמו טילטל, בלי רחם, ללא הרף הִתֵּל בו ב'שְפִּיל'
ראש-ממשלה, לא ראש מכשלה ראה בעצמו עוֹל-אולמרט, כריש אמיתי, ממולח, לא דגיג
חשב את עצמו, למותר לציין, כמי יודע מה, איזה זן, איזה מין, איזה סוג של "מנהיג".
לא ראה בו, בעצמו, אף פעם, חלק בלתי-נפרד מ"עמך",
לא בקש מעמו המושפל, הדל, המיוסר, האומלל, ברכת "דרך צלחה!"
מה ששלי הוא שלי, מה ששלך גם שלי, לפיכך לעולם לא שלך !
אל אזכרות ממלכתיות בהר-הרצל, הר-המנוחות
נמנע מלהגיע, הדיר רגליו, ברגיעה, בשקט נפשי, במנוחה, בביטחה
בקשות והזמנות על הסף דחה. לא התאבל, לא מחה, לא בכה.
עם המציאות והאמת העדיף לא להתעמת, כך ראוי גם רצוי, אחא.
לא חפץ לִצְפּוֹת בעיניים בוכות,
תרץ זאת בסוגיות ביטחון, אחריות, אבטחה
שמא חשב ? אולי.... ? הייתכן ?
...כי את כולם, כל העם, הציבור,
פקדה פתע פתאום השכחה ?
אך, מה לעשות ? חיים אינם גן-שושנים,
אי-אפשר להחליפן במלתחה גם אם מאלוקים ניתנו לנו כברכה.
יש בחיים הן גם לא מעט עצב, עצב אשר לעיתים אף מהול בשמחה.
במהלך ובמשך שנתיים, שנתיים חולפות, כן, שנתיים תמימות
שנתיים אשר מציאות קשה היוו ועדיין הן מהוות
היו תמונות-מציאות, במשפחות רבות בעם, לחלוטין עייפות-מותשות-שוממות-דוממות.
אין צורך לומר כי עובדה זו, השפיעה קשות אף על יכולת הישרדותנו,
אחרי ככלות הכל קודמת לכל בריאותנו, בריאות אשר חשובה לנו גם, אבל לא רק להישרדות
התכחשותו של עול-אולמרט השפיעה שלילית
על כוחה של הסתגלות לחיים, על רצון ויכולת לחיות, על חַיוּת.
אל מנעמי ומטעמי החיים שש, לא גזר על עצמו עוֹל-אולמרט חלילה כל טיפת התנזרות
את מכשלתו-מכשלתנו ניהל ביהירות, שרירות, ראוותנות, גאוותנות, התנשאות, אכזריות.
|
|
|
|
|
|
|
 סגור |
כתוב תגובה ל-
אריאלה. |
|
|
|
2 |
|
| |
"הַאֵירוּעִים בַּצָפוֹן הֵם זִיכָּרוֹן רָחוֹק...." אולמרט, למרות הכל גאה במלחמה צילום: ענת זכאי
רה"מ פנה לאזרחים שיטיילו בפסח בצפון, אך ילדי ישראל לא שוכחים והם כותבים לו: "תעזור לחטופים"
איך, בתחילת חודש אפריל השנה, ערב חג-הפסח התשס"ז, יכול לבוא ראש-ממשלה
זאת עוד בטרם חלפו שמונה חודשים
למן אותה מלחמה הרפתקנית-הרסנית-רשלנית-שלומיאלית-כושלת-נכשלת, מלחמה אומללה.
איך יכול ראש ממשלתנו לבוא ולומר, קבל עם ועדה, לציבור מטיילים המבקר בצפון
דברים ללא טיפת מחשבה, ללא קורטוב של מצפון, ללא שמץ של הגיון בריא, אמירות שאינן ראויות כלל לאמון
הירהורי-לב מקוממים, לחלוטין בלתי-אמיתיים, דברים חסרי-בסיס, לא-מציאותיים
הבאים לידי ביטוי בהצהרות נעדרות-הבנה ואמת, היישר אל תוך מיקרופון
לומר ש"האירועים בצפון הם זיכרון רָחוֹק...." ?
זיכרון רָחוֹק ? ? ?
אולי במחשבתו, במוחו הקודח של ראש מכשלתנו, אירועים אלו היו בבחינת "זִיכָּרוֹן רָחוֹק",
ייתכן אפילו (לאור ה"ניצחון בנקודות")
האירועים בצפון אף היוו עבורו זיכרון אשר לא נס ליחו, זיכרון "מָתוֹק".
אין זאת, כמסתבר, כי מי אשר יכול ומסוגל להתבטא כך ומַצְלִיחַ לִפְגוֹעַ בָּנוּ כָּל-כָּך עָמוֹק
מוכיח כי את זיכרונו הצליח ללא-כל קוֹשִי לִשְחוֹק, לִמְחוֹק, לִהשתיק, להשכיח, לדְחוֹק ולִדְחוֹק
ותוך כדי כך עובדות היסטוריה לְסַלֵף, לְזַיֵיף, לְשִימָן לְלַעַג, לְקֶלֶס, לְהֶבֶל, לצְחוֹק.
לִגְרוֹס, לִדְרוֹס, לִרְמוֹס זִכְרוֹנוֹת, כרֶמֶץ תחת אֶבֶן רֵיחַיִים, לִטְחוֹן אוֹתָם לְאָבָק, עַד דוֹק.
בזאת אף מוכיח, מי אשר ניצב ועומד היום בראש ממשלתנו-מַכְשלְתֵנוּ
כי אינו אלא בּוֹק, ליצן-מוקיון-טראגי, הֶדְיוֹט, כְּסִיל-אֱוִיל ולא פָּחוֹת מִכָּך: שְמוֹק !
מדויק. ל"ת מיכל כהן, 14/05/07 21:41
אולמרט לך הביתה כשלת ל"ת מיד ועכשיו, 19/05/07 12:36
מי מחפש הגיון ושכל ישר אצל אולמרט?! הצחקתם אותי... ל"ת נחשון אביגוב,ירושלים,19/05/07 17:54
ואללה את צודקת בכל מילה במיוחד שהוא בוק ל"ת רחמה אברם, 18/05/07 23:22
ראש הממשלה חסר מצפון ל"ת אטום, 09/11/07 09:00
,זיכרון רחוק'',המילחמה. רותי, חולון, 25/11/07 16:32
אכן אמירה זו של אולמרט מבטאת היטב את אופיו. אדם לא מוסרי, עם יכולת דיבור יוצאת מן הכלל. חסר רגישות כל כך , עד שאינו מסוגל לדבר ברגישות מינימאלית על ההרוגים במילחמה, הפצועים קשה וכל שאר הנפגעים, למי זהו זיכרון רחוק, למישפחות? לעם האיכפתי? מלבד הרתעה שנפגעה, מדובר בדברים כה מתועבים, איני מבינה איך המילים חלפו עברו. צריך היה להדיח אותו מיד. האם יש צורך בנס או בפעולה יוצאת מן הכלל על מנת לסלק את הנבל ?! הגב לתגובה זו
|
|
|
|
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
שושנה. |
|
|
|
3 |
|
| |
|
מספר 12 - ואחריו...?! |
|
|
|
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
הרשלה |
|
|
|
4 |
|
| |
איזה כשרון כתיבה מעולה....
ואיזה התחזות מעניינת...
כתומה?..
ליכודניקית?
ממתינים לשם הנשי הבא וליצירת ספרות חדשה... |
|
|
|
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
שרוני |
|
|
|
|
|
| |
והיה כי תימצאו מגילת לבבי
בעפר תתפלש,
ואמרתם כה היה איש תמים ופשוט
ועייף וחלש.
ויהי האיש עושה וחי לו לתומו,
ונחבא אל כליו,
ומקבל בדממה, בלי ברכה וקללה,
הבא לו מאליו.
ויצא האיש ויהי עובר לתומו,
ונתיבו לא עיקש;
מקטנות לא-ברח וגדולות לא-פילל,
ונצורות לא-ביקש.
ואם-אחרו, אך באו, לא קרואות, הגדולות
ובדרך המלך -
ויעמוד האיש והוא מביט משתאה,
ויקוד וילך.
ואם-אחרו, אך דפקו על-פיתחו הנצורות -
והוא לא אספן,
ויתעב כאחד עוז נפש הכלבים
עם-צידקת לב שפן.
ועליית קיר קטנה לאיש ההוא היתה,
ולה אשנב קטן,
ותהי לו לנפשו, ולא-ידע בה מלאך,
ולא שלט בה שטן.
ולאיש תפילה אחת, והיה בצר לו,
ויהי עולה שמה,
צונח לאשנב ורועד ולוהט -
ומפלל בדממה.
ותארך התפילה כארוך ימי חייו,
אך אל עליון לא-רצה.
את-לא ביקש לו ניתן, והאחת שביקש -
אותה לא-מצא.
והאיש עד-יום אחרון לא-נואש מרחמים
ונפשו הוחילה,
ולבבו התפלל, התפלל וימת
באמצע התפילה.
חיים נחמן ביאליק
תמוז, תר"ע.
|
|
|
|
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
חיים נחמן ביאליק |
|
|
|
5 |
|
| |
אריאלה גולדמן, אמו של נועם זכרונו לברכה שנפל במלחמת לבנון, אמרה הערב בהפגנה מול בית ראש הממשלה בירושלים: "כמה חבל שאחרי הכישלונות, אף אחד לא לוקח אחריות. אהוד אולמרט – אתה לא אבי האומה. חזור למקומך, אנא, עזוב אותנו לגורלנו שלנו ולך סופסוף הביתה."
הייתכן כי אפשר בלעדיו ?
לא רק ייתכן, אין ספק כי אכן כך גם רצוי וראוי וצריך ומוטב.
לו יהי כבר עכשיו.
לא רק לאור אירועי הקיץ האחרון, חודש אב, התשס"ו.
אסון כה גדול השית והמיט שלומיאל גדול זה עלינו, יגון כה רב,
כְּאֵב נוֹרָא ועָצוּם, אבל וסבל על עשרות בתי-אב
שכח בכלל, העדיף להתעלם (את משכורתו מי משלם?)
למי את תפקידו הממלכתי-ציבורי הִנוֹ חב ?
מאין ומהיכן, אם לא מאיתנו, את כוחותיו, כראש-ממשלה, ללא-סייג וגבול, ינק, קִבֵּל ושָאַב ?
ומאז אותה מלחמה, מלחמה אשר בחובבנות נוראה, בחוסר-תבונה, בשלומיאליות,
ביוהרה, בחוסר-מקצועיות כה בולטת-ברורה-מרושלת-כושלת-נכשלת,
שלומיאל זה ניהל, מלחמה מן הבעייתיות בתולדות עם-ישראל.
מלחמה בה ממשלתו והוא מעלו-מעדו לשווא, בהפקירם חזית, עורף וגב
בתפקדם בחלמאות משוועת, באיטיות מדהימה כצב
מאותה עת, את כוחותינו שלנו, במשך שנה תמימה, כִּלָה, אין מִלָה,
התיש האיש ללא הרף, חָלַב שארית כוחותינו, חָלַב וחָלַב.
עד מתי נאלץ להתפטרותו להמתין ? עד יום בו נזקין ?
עד הסתו הקרוב ? עד פריחת החצב ?
התנהלותו והתנהלות ממשלתו פגומה-עקומה-עגומה-ערומה מיסודה,
חזויה, הזויה וצפויה, ברוח-מציאות נידפת-מיטלטלת כלולב
לכוכב עליון את עצמו דימה האיש, סבר כי בתוקף תפקידו הבִּיש, המֵבִיש, הִנוֹ כוכב, כך חשב
הפגין תכונות של אדם לא צנוע, יהיר, נמהר, בלתי-זהיר,
חלול, מתנשא, מזלזל, איש לא ענו
עתה, סוף-סוף בוער אף הכובע על ראש הגנב.
אך אצלנו, עדיין קיימת תחושה עמוקה בלבב,
תחושה, לא-חולשה, ממשית, מוחשית, גוברת-הולכת, המתחזקת מדי-יום פי-כמה
(יודעים אתם אף מדוע ולמה ?)
תחושה המסוגלת לגרום לפוגרום ושמות בנשמה
תחושה אשר מקננת במשך תקופה ארוכה, שנה שלמה, שנה תמימה,
שאף את מדינתנו, מדינתנו שלנו, האיש גנב, האיש סחוב-גם-סחב.
איך כך הצליח האיש מאיתנו את מדינתנו לגזול, לנשל ולקחת ?
שמא נצל עובדת היות המדינה, מאז המלחמה, כמרקחת ? על סף-תהום ? על עברי פי הפחת ?
מדוע לא נזכה סוף-סוף למנהיג כן ודגול, בעל ראש צלול,
מנהיג המסוגל לבנות, ליצור, לעשות, להחליט, לא "מנהיג" העלול....
אדם בו נוכל לתת אמון בעת שלום כבעיתות משבר,
מנהיג עמו אפשר וניתן לשוחח, להסביר, לבאר, לדבר.
איש הגון, מציאותי, עממי, אמיתי, אדם נקי ללא רבב,
אולי ייתכן כי אפשר היה לסלוח לוֹ, לוּ היה רק שובב
אך האיש מאחריות אישית-ציבורית-פוליטית-מדינית-ממלכתית
הן ברח סידרתית ובורח - נס מאחריותו כמו ארנב.
מתנהג כמו מלך, מושל בלתי מעורער בפלך, בהתבטאויותיו דל-יהיר-גאוותן כלֶמֶך,
בין טיפות-גשם מהלך, מקפץ ביניהן כחגב. אכן, לא נשכח, את אירועי חודש אב, התשס"ו.
בעבר כבר שמענו מפי "חכמינו" "יודעי-כל" ו"סְמוֹך"
ביניהם כאלו אשר הביאונו הלום לאסון, לאַבְרוֹך,
כי "אין מלחמה בה לא עף שבב" - אך הפעם הן לא מדובר אך בשבב,
מדובר בבצורת, בכמיהה, בערגה, ברעב
ברצון כן למנהיג ישר והגון, מנהיג כן, אמיץ, חכם ושנון,
מנהיג בו אפשר וניתן אף יהיה לתת את מלוא האמון.
מנהיג אותו אולי, הלוואי, נוכל כולנו לומר שנאהב.
הן אפשר, לא רק אפשר, גם ראוי ורצוי ונחוץ וצריך בלעדיו.
זאת עם-ישראל, לצורך הישרדותו, קיומו, בלית כ |
|
|
|
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
צופית. |
|
|
|
6 |
|
| |
שׁוּרוֹתַי מֻוּקְדָּשׁוֹת לְזִכְרוֹ שֶׁל הַחַיָּל, סַמָּל אוֹר שַׁחַר בן ה-20 מִקִיבּוּץ יָד-מָרְדְּכַי, אֲשר נֶהֱרַג בַּמִּלְחָמָה ב-5 ביוּלִי 2006 מפגיעת טיל נגד טנקים בכפר נאבי אל עוואדי, בגזרה המזרחית בדרום לבנון, צפונית לקיבוץ משגב-עם.
אוֹר שֶׁל חִבּוּק
אוֹר שֶׁל חִבּוּק וְלֶחִי מְלֻטֶּפֶת,
הָיָה לְנַעַר יְפֵה עַיִן וְנָבוֹן.
מִשְׁתּוֹבֵב וְלוֹמֵד בְּחֶבְרַת מֵרֵעָיו
וְאוֹהֵב סוֹדוֹתָיו שֶל הַטֶּבַע.
וְהִנֵּה הוּא גְּבַרְבַר נָחוּשׁ וְאַמִּיץ
אֶל אֹפֶק יָמִים יִשְׁאַף לְהַפְלִיג.
לְדַלֵּג עַל מִכְשׁוֹל וְכָל מַעֲצוֹר,
לִנְסֹק אֶל רָקִיעַ, שְׁלֵמוּת לְהַשִּׂיג.
וּבַחֲטָף אֶחָד זִיו פָּנָיו וְעֲלוּמָיו
קָפְאוּ לְתָמִיד בְּאַלְבּוֹם תְּמוּנוֹתָיו.
חִיּוּכוֹ הָרָחָב בִּדְמָמָה יְצַחֵק שׁוּב
וְאָנוּ אֵלָיו נִדְמַע בִּכְמִיהָה.
וְאֶת אוֹר מַלְאָכִים יְחַבְּקוּ מֵעַתָּה
חִבּוּק שֶׁל הַנֶּפֶשׁ, לִטּוּף אַהֲבָה.
|
|
|
|
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
מקיבוץ יד-מרדכי |
|
|
|
|
|
| |
אור שחר ואפלה גדולה
אחרי כל אסון מתמלאית השיחה האחרונה משמעות. כך המילים ששמע האב יוסי שחר מבנו לפני שאור סגר את הסלולרי שלו כדי להכנס ללבנון. אור כהרגלו אמר: "סוגר פלאפון. לא יכול יותר לדבר". וגם אמר: "הפעם זה מסוכן", מה שלא אמר בפעמים הקודמות במלחמה הזאת שבה כבר נכנס ללבנון עם יחידתו ויצא. "ונשמע עייף", אומר לי אביו יוסי ומשתתק, ונדמה שהיה רוצה שהשיחה האחרונה תימשך לנצח, שאור לא יסגור את הנייד, שכך ידברו האב ובנו עד עולם ושהילד שבהוולדו היה כה קטן עד שנקרא "שקית סוכר", ישאר על הקו וידבר וידבר וידבר ולא יצא לדרך ולא יסע בנגמ"ש ולא יפתח את המדפים כדי לראות מהיכן יורים ולא יוציא ראשו ולא יפגע ממטח המרגמה. "מה יכולתי להגיד לו: שמור על עצמך". והנייד נדם.
האב יוסי מספר לי על הכל בקיבוץ יד מרדכי, בחצר הפורחת של משפחת שחר שבה מוכן היה הכל ליום ההולדת של אור שנולד לפני 21 שנים, בראשית אוגוסט 85, בדיוק שבעים שנים אחרי לידת סבו מאיר אותו לא ראה מעולם. הם הכינו מנגל, כסאות, סככה. עכשו זה ישמש לאבלי השיבעה. אנשים כבר באים בשתיקה ומתישבים. על הדלת שלט לחברים: "נא להמנע מביקורים לפני ההלויה". "אור עוד לא יצא לחיים", אומר לי האב על בנו כשב ומתאר החמצה עצומה של חיים צעירים כל כך, "עוד לא התגבש. רק התחיל לשלוח מחושים ראשונים לכל הכיוונים. כלום לא הספיק. כלום, כלום, כלום. כלום. זה מה שכה כואב".
שקט אופף את הבית, את הגן, את הקיבוץ היפה שעל גדרותיו ניצבים עדיין פסלי שומרים עשויים ברזל, כאילו בכל רגע צפויה התקפה כמו זו שהרגה בשנת 48, עשרים ושלושה חברים וגרמה לשאר לסגת. בשבילים נוסעים חברים וחברות על אופניים ישנים. יש גן ילדים מתוק. ארכיון קטן ובו כל חיי החברים, המתים והחיים. ישראל הישנה שכמעט ונמחקה מן הזכרון. "ויש לנו בית קברות מפואר", אומר לי החבר המבוגר מאד מורצ'ו בצריף העץ המסודר של הדואר.
מידי פעם מפר את הדממה רעם סוללה רחוקה שיורה על עזה. "שדה קרב" אומר המזכיר החדש אופיר. בשמים צף בלון תצפית ענקי שצופה לתוך עזה ובלילה מאיר ומשמח את הילדים. מזל"ט עובר. מסוק מטרטר. לא אחת חוצה קאסם את שמי הקיבוץ בדרכו לאשקלון, או נופל ליד הגדר. נדמה כאילו המלחמה לא הלכה מפה מעולם. "שכחו להחליף את הכתובת" אמרה פעם החברה חייקה, אימו של עוזי דגני, כשבאו להודיע לה במלחמת 73 כי גם בנה נפל. היא שהיתה כבר אלמנתו של אהרון דגני שנהרג פה בקרב 48. כאילו בא מלאך המות ואחריו קצין העיר שוב ושוב לאותו בית.
כך גם בבית משפחת שחר. קודם הסב מאיר פינקלשטיין ב-48 מפגז מרגמה מצרי שנפל על עמדה 9 ליד השער, ועכשו פגז מרגמה לבנוני שנפל על הכלי בו נע אוריק בדרום לבנון. אוגוסט 2006. בארבעה בתים בקיבוץ נפל הפגז פעם שניה מאז 48. זה קיבוץ שבנוי על הזכרון המר של מלחמת העצמאות בה נהרגו חברים רבים, והאב יוסי שחר זוכר כצלקת את המעמד הקשה לנפש הילד, שבו היה עומד עם חבריו, "יתומי 48", כך כונו, ומדליק את נר הזכרון לאבותיהם המתים, נוכח מבטיהם של כל החברים.
תמונת אביו מאיר אותו אינו זוכר כלל, תלויה בחדר הזכרון של הקיבוץ. "עכשו יתלו גם את התמונה של אור", הוא נאנח אנחה כה עמוקה וקורעת לב כאילו חי בכל רגע מחדש את בואו של קצין העיר אל הבית. ביקור שברגע הראשון נראה תמים כי יוסי שחר היה משך 5 שנים מזכיר הקיבוץ ועבד עם קצין העיר והיה מעורב ואחראי גם על ההלויות. לקח לו דקה להבין כי האסון פגע בו. שוב. וכי מה שאוחה משך השנים, שב ונפתח.
|
|
|
|
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
יונה ויוסי |
|
|
|
|
|
| |
לא פיטר ולא מורעל
כשאור נולד, היה יוסי בן ארבעים. נישואים מאוחרים. אבהות מאוחרת. "פתאם הייתי אבא ולא הייתי רגיל למילה הזאת. היתה חדשה ומוזרה בשבילי". בן שלוש היה כשנהרג אביו מאיר במלחמה. "ומעולם לא היתה לי חווית אב שלמה. עד היום מוזר כשקוראים לי אבא". הוא ואשתו יונה לא קראו לתינוק הראשון שלהם על שם סבו החלל, "כי רצינו שיקבל שמו בזכות עצמו ולא בזכות אחר". ולא הפילו עליו את מורשת הקרב המעצבת את חיי הקיבוץ עד היום ולא את כובד משקלו של ההרוג מעמדה 9.
הילד שהאיר את הבית, הפך לנער מופנם שהיה מרוכז בעולם הדימיון. שחמט, מחשבים בהם שלט כמו נולד בהם, סרטי מדע בדיוני, סרטי פנטזיה וספרי הרפתקאות. הילד אור חי לו בעולם ההוא שבו יכול היה גם ילד עדין שנולד במקום סדוק ממכה גדולה, להיות כל יכול. סופרמן דימיוני. עם אביו הלך באשקלון לסרטים שבהם יכול היה אדם אחד להכניע עולם שלם. "וקבענו לראות יחד את אי הפירטים החדש, הסרט "תיבה של איש מת" ואור ביקש שלא אלך לזה עד שיחזור".
מתוך אותו עולם דימיון, מתוך אותן פנטזיות והרפתקאות וחיפוש אחרי כוח ובטחון החליט אור כי ילך רק ליחידה קרבית, ויתגבר על הכל, ויהיה בגולני. כך לחץ על אימו ועל אנשים בתנועה הקיבוצית שילחצו למעלה בצבא עד שאישרו לו קרבי. והלך להנדסה קרבית, "בלי שיהיה פייטר או מורעל". וכך התגלגל לו הגורל למקום שבו יוצגו מעתה הסב והנכד באותו חדר נופלים וגיבורים.
"ואני לא רוצה שיחברו אותם, כי זה לא אותו סיפור ולא נוצר פה קליק הסטורי", אומר האב כנלחם במה שקרה ובדרך שבה ננעלות דלתות הזמן על אביו ועל בנו, ומנסה לחלץ את בנו אור ממלתעות הסיפור הלאומי שהפקיע אותו מידיו, ולהשאיר אותו כפי שאהב אותו: ילדון עדין, דק ורך, "כל כך קטן כשנולד, שני קילו שלוש מאות, שהייתי מחזיק אותו ככה על פנים הזרוע". אחר כך ילד חייכן, מופנם, מחובק בתצלומים עם אביו המאושר בו, עם אחותו שחף ואחיו עופר, עם אימו יונה. ילד שגדל בלינה משותפת עם קבוצת בני גילו שהיו בונים בתים מקרטונים ריקים ורצים בעירום- ילדים על הדשא של הקיבוץ. בארכיון, אצל החברה ענת רייס, אני מוצא מה שכתב אור בסיום כתה ו, כמו בנה עצמו בדמות החסונה בה בחר: "יפה, חכם, בדרן, רץ מהיר, טיפה מתחשב, ספורטאי טוב. ערמומי". וגם כתב: "בביתי הקט קורים דברים מענינים. אני קם ב7, מתלבש, מצחצח שיניים....משחק מחשב, רואה סרט. ואוכל המון טוסטים".
מהבית יצא רק לצבא. טרם הסתובב בעולם. זולת מסע בית ספר לפולין. טרם התרוצץ בארץ. ובצבא אהב את החברים והחל לחיות. והוריו חיו בהרגשה שהוא קרבי אבל לא חזיתי. הנדסה קרבית. הוא שירת בעזה, גם במקום בו הותקף ביולי הכוח שבעקבותיו, תקרית קשה שבעקבותיה התפתחה המלחמה הזאת. אחר כך בקרבות כבר עלה ללבנון. "רק התחיל להיפתח. לחזור מהצבא, לרוץ למסיבות, לחזור בשש בבוקר, להרדם על המיטה של אחותו. לקום בצהריים, ללכת איתי לפעמים לסרט. והרבה לשאול אותי, חודשים לפני השחרור שלו באפריל הבא: אבא, מה? התלבט ולא ידע מה יעשה. אמרתי לו: תגמור צבא. שום דבר לא בוער. קח את הזמן שלך. עכשו לא יקח לעצמו שום זמן".
"אין מילים לתאר את הכאב", אומר יוסי בשבתו מולי על כסאות יום ההולדת שבוטל. "אלו רבדים שאין בהם מילים. כל מה שיוצא החוצה בצורת מילים, לא נוגע בכאב עצמו". אבל פניו מספרות את הסיפור כולו. הדרך שבה הוא משתתק ובוכה כשהוא נזכר באסון. הדרך שבה הוא נעור לחיים כשהוא נזכר בילדות. באור בנו. בסרטים שראו. הדרך שבה הוא נאנח כחולה אנוש כשהוא נזכר בכמה מעט חי בנו ואיך רק החל לבקוע אל החיים. אפרוח. גוזל. |
|
|
|
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
יונה ויוסי |
|
|
|
|
|
| |
שאלות שלא נותנות מנוח ...
במלוא שנתיים לנפילתו של אור שחר זכרונו לברכה.
מתוך החוברת "שאלות שלא נותנות מנוח אודות הקרב האחרון של אור"
שאלות... שאלות.... שאלות...
שאלות אשר אינן נותנות לנו כלל מנוח !
הן גידלנו את בננו אור, כאזרח בקיבוץ יד-מרדכי גידלנוהו, עוד מעת היותו גוזל, עולל ואפרוח :
"מה בכלל היתה מטרת הפעולה שבה איבד הבן שלנו את חייו ?"
שאלות אשר הלוואי ומן המחשבה יכולות היו להתעופף, להתפוגג, להתאייד, חיש-להיעלם ולפרוח ?
"אולי לא חשוב כל-כך לצבא שלהורים תהיה ברורה מאד המטרה
שלשמה הקריב בנם את חייו ?"
"אולי די בציון מטרת-על בחברה שבה (עדיין) לא חוקרים בטיב פקודות היציאה למלחמה ?"
שאלות אשר בבשר ובנשמה כתער-חד חותכות, שאלות כה-מביכות, שאלות לא מרפות, שאלות נוקבות, כואבות וצורבות, שאלות עצובות, שאלות דואבות, שאלות עזובות, שאלות אשר היו, נותרו ויוותרו בעינינו תמיד פתוחות :
"האם תמיד מדובר בשיקולים ענייניים (שמירת סודיות למשל) ?
מתקבל אצלנו הרושם, וזאת יובן מהמשך הקריאה ברשימה זו,
שצה"ל דווקא מסתיר פה משהו בנוגע לדרג הבכיר יותר :
אולי שיקול דעת מוטעה ?
אולי רשלנות בהכנות ובביצוע ?
ומעל לכל – אולי יַחַס של זִילוּת לחיי החיילים ?"
שאלות אשר, לעד ולנצח, יוותרו עתה לגמרי בלתי-פתורות
שאלות מנקרות... שאלות טורדות... שאלות מטרידות...
שאלות אשר את הלב ואת הנשמה בנקל, בקלי-קלות משגעות... מטריפות...:
"האם היתה הפעולה חשובה ודחופה מספיק כדי להצדיק ביצועה תחת אש?"
שאלות רודפות... שאלות קוצפות...
שאלות אשר כטיפות מי-גשם מטפטפות...
שאלות שכבכי שוטפות, קולחות ונוטפות...
שאלות אשר בלתי-ניתן להרדימן...
שאלות המעסיקות ללא הרף את המוח....
שאלות שלא ניתן מהן כלל לברוח....
שאלות שאי-אפשר להשכיבן לישון בשום אופן בכוח !
שאלות אשר דורשות ותובעות הסבר מדוייק, מפורט, מדוקדק.
הסבר אמיתי, הסבר מציאותי, הסבר הגיוני. לא ניסוח "בפקודה!" בהשראת "הגיון" צה"לי.
תשובות אמת לא מפוברקות, תשובות שמן הדימיון הצה"לי ומן האצבע אינן מצוצות.
תשובות אמיתיות, תשובות כנות, תשובות אשר מתקבלות על הדעת,
תשובות מציאותיות.
"מדוע ניתן לחשוף את פעילותו של הדרג המבצע ולא את פעילותו של הדרג מקבל ההחלטות ?"
זאת מבקשת, זאת דורשת מחשבה. זאת תובע בלי-הרף, אף בשארית כוחותיו, המוח !
"וְיִקּוֹב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם! יִקוֹב הַדָּם עַד תְּהוֹמוֹת מַּחֲשַכִּים,
וְאָכַל בַּחוֹשֶך וְחָתַר שָם כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִים" (חיים נחמן ביאליק, על השחיטה, אייר, תרס"ג)
שאלות לא פשוטות, שאלות מרכזיות, שאלות ניבזיות, שאלות אכזריות,
שאלות לא תלושות, שאלות לא קלושות, שאלות לא חלשלושות, שאלות נטולות כל שמץ של הזיות :
"מדוע לא מוזכרת כלל פעולת חיל האוויר במסגרת הפעילות לטיפול במוצב ?"
שאלות בסיסיות, שאלות יסודיות, שאלות לא "סוֹדִיוֹת", שאלות לחלוטין לא-ערטילאיות, בלתי-רזיות :
"האם חשדותינו נכונים ? האם לא היה זה פשוט, הגון ואנושי יותר לספר לנו, אפילו בע"פ, את כל האמת על נסיבות מותו של בנינו. זאת גם בלי החלקים החסויים ?"
שאלות.... שאלות.... שאלות... שאלות חסרות-מענה מהן בלתי-ניתן, אי-אפשר לברוח ! :
"בשביל מה היה צריך לכבוש מוצב נטוש ומרוסק ? "
שאלות מציקות, שאלות בלתי-מתחמקות, שאלות אשר כלפי רקיע שמיים צועקות-זוֹעֲקוֹת,
שאלות חוֹנְקוֹת, שאלות מעיקות, שאלות אשר עולם ומלואו חוֹבְקוֹת, |
|
|
|
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
יונה ויוסי |
|
|
|
|
|
| |
שאלות רודפות... שאלות קוצפות...
שאלות אשר כטיפות מי-גשם מטפטפות...
שאלות שכבכי שוטפות, קולחות ונוטפות...
שאלות אשר בלתי-ניתן להרדימן...
שאלות המעסיקות ללא הרף את המוח....
שאלות שלא ניתן מהן כלל לברוח....
שאלות שאי-אפשר להשכיבן לישון בשום אופן בכוח !
שאלות אשר דורשות ותובעות הסבר מדוייק, מפורט, מדוקדק.
הסבר אמיתי, הסבר מציאותי, הסבר הגיוני. לא ניסוח "בפקודה!" בהשראת "הגיון" צה"לי.
תשובות אמת לא מפוברקות, תשובות שמן הדימיון הצה"לי ומן האצבע אינן מצוצות.
תשובות אמיתיות, תשובות כנות, תשובות אשר מתקבלות על הדעת,
תשובות מציאותיות.
"מדוע ניתן לחשוף את פעילותו של הדרג המבצע ולא את פעילותו של הדרג מקבל ההחלטות ?"
זאת מבקשת, זאת דורשת מחשבה. זאת תובע בלי-הרף, אף בשארית כוחותיו, המוח !
"וְיִקּוֹב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם! יִקוֹב הַדָּם עַד תְּהוֹמוֹת מַּחֲשַכִּים,
וְאָכַל בַּחוֹשֶך וְחָתַר שָם כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִים" (חיים נחמן ביאליק, על השחיטה, אייר, תרס"ג)
שאלות לא פשוטות, שאלות מרכזיות, שאלות ניבזיות, שאלות אכזריות,
שאלות לא תלושות, שאלות לא קלושות, שאלות לא חלשלושות, שאלות נטולות כל שמץ של הזיות :
"מדוע לא מוזכרת כלל פעולת חיל האוויר במסגרת הפעילות לטיפול במוצב ?"
שאלות בסיסיות, שאלות יסודיות, שאלות לא "סוֹדִיוֹת", שאלות לחלוטין לא-ערטילאיות, בלתי-רזיות :
"האם חשדותינו נכונים ? האם לא היה זה פשוט, הגון ואנושי יותר לספר לנו, אפילו בע"פ, את כל האמת על נסיבות מותו של בנינו. זאת גם בלי החלקים החסויים ?"
שאלות.... שאלות.... שאלות... שאלות חסרות-מענה מהן בלתי-ניתן, אי-אפשר לברוח ! :
"בשביל מה היה צריך לכבוש מוצב נטוש ומרוסק ? "
שאלות מציקות, שאלות בלתי-מתחמקות, שאלות אשר כלפי רקיע שמיים צועקות-זוֹעֲקוֹת,
שאלות חוֹנְקוֹת, שאלות מעיקות, שאלות אשר עולם ומלואו חוֹבְקוֹת,
שאלות אשר בעינינו למשמעותם העמוקה ביותר של חיי בנינו נגעו ונוגעות,
שאלות עליהן אי-אפשר לפסוח, שאלות אותן לא ניתן לזנוח, שאלות מהן אי-אפשר יותר לנסות להשתדל ולמרוח.
שאלות אשר גורמות ללב, למחשבה ולנשמה לפעפע, לגלוש ולרתוח.
שאלות אשר לא נתנו, לא נותנות לנו, טיפת מנוח :
"האם נפל אוריק בפעולה מיותרת ?"
אחרי ככלות הכל, הרי את בננו, חיילנו, אחינו, חברנו, גם אם היום איננו חי יותר בינינו,
אי-אפשר, לא ניתן יהא לעולם, להדחיק ולשכוח.
אלוהים, תן לנו רק את הכוח, להמשיך ולחיות, להמשיך ולשרוד, אף אם לא בנוח.
|
|
|
|
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
יונה ויוסי |
|
|
|
7 |
|
| |
אוֹלְמֶרְט, צֵל עֲנָק, צֵל חֲמַקְמַק-חֲלַקְלַק, צֵל מְהַתֵּל, צֵל פְּתַלְתַּל-מִתְפַּתֵּל,
צֵל מְהֲלֵך (אֵין כָּל סִיבָּה לְחַייך, גַם לא סִיבָּה לגַחֵך, מוּטָב אַל תִשְאַל לָמָה, מַדּוּעַ וְאֵיך....)
צֵל מְהֲלֵך עֲלֵינוּ אֵימִים, וְהוּא עֲבוּרֵנוּ בְּגֶדֶר סֵבֶל, אֵבֶל, עִינוּי וְסִיוּט !
אוֹלְמֶרְט, לא לָקַח, לא נָשַא, לא נָטַל עַל עַצְמוֹ עַד עַתָּה
יוֹתֵר משָנָה לְאַחַר מִלְחֶמֶת לְבָנוֹן הַשְנִיָה
וְלוּ מְאוּם, כְּלוּם, שוּם טִיפַּת אַחֲרָיוּת !
אוֹלְמֶרְט הָפַך עַצְמוֹ לְבֵּן נַעֲוַת המַּרְדוּת.
כְּשֶאוֹלְמֶרְט מוֹפִיעַ בְּיָמֵינוּ-בְּלֵילוֹתֵינוּ מְהַוֶוה הוּא לָנוּ חֲלוֹם-רָע-וְנוֹרָא. בִּיעוּת.
מִי הָיָה מַאֲמִין כִּי בְּאַרְצֵנוּ שֶלָנוּ, יִתְגַלְגלוּ כָּך פְּנֵי הַדְבָרִים ? ייהפְכוּ לִמְצִיאוּת.
אֵינֶנִי יוֹדַעַת, אַך אֲנִי כּוּלִי מְקוָוה, כִּי אוֹלְמרְט בַּעָם מְהוֶוה רַק מִיעוּט.
נ. ב.
מה שקשור ונוגע באולמרט מאיים ומְסַכֵּן בריאות.
שושנה כנסי ISRA-HELL, 15/08/07 14:27 השיר שלך ראוי שיוכנס לתכנית הלימודים של משרד החינוך, ויבחנו עליו בבחינת הבגרות בספרות. חובה! וכ''כ נכון ועצוב...
יפה. חבל שזה גם נכון...! ל"ת חשוך ימי בינימי, 10/05/07 15:43
לא מיעוט אלא מיאוס אזרח, עדיין חפשי, 14/05/07 21:20 נמאס לנו מהסיוט הזה. הוא מעורר גועל נפש. ואני רוצה להזהיר את אזרחי מדינתנו שאם ישארו אדישים כעת, כשיגיעו מים עד נפש, שוב לא יוכלו. הגב לתגובה זו
7. אולמרט,גמור מאוס מחוק! די נמאס ממנו, האיש לא נסבל, 09/05/08
12:16
|
|
|
|
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
שושנה. |
|
|
|
8 |
|
| |
אֵיך.... אֵיך.... אֵיך.... כָּך מֵת הקַבִּינֵט.... ? ? ?
כלל לא לפתע מֵת הקַבִּינֵט. זה היה צפוי. זה היה ראוי. זה היה חזוי. זה היה רצוי. הקַבִּינֵט מֵת.
יש אף האומרים כי הקַבִּינֵט לא רק מֵת בלבד - אלא החליט להתאבד. שֵד נכנס בו. נכנס בו שֵד.
חש כי לנוכח מציאות החיים הסוערים-המיוסרים-המכוערים החל להתגמד.
לכן החליט הקַבִּינֵט להתאבד. לעשות כן אף בלי נוכחותו של עד.
לא ככה סתם מת הקַבִּינֵט. מת הקבינט בחטא. חטא גדול. חטא יום אתמול. לכן מת הקַבִּינֵט.
קַבִּינֵט אשר לא עשה כְּלוּם. לא טרח בִּמְאוּם. עסק רק בנימנוּם. משוּם-דבר נראה הָלוּם. הָמוּם.
אט-אט חל בו גם כירסום. נשמע יותר עָמוּם, בָּלוּם, עָלוּם. מלא בשפע של גימגום.
הפך עָרוּם, צָרוּם, פָּרום. יש האומרים אף כי הוגש נגדו כבר כתב-אישום.
כאשר נסתבר לכל, כי הקַבִּינֵט כלל לא לפתע הפך להיות לגמרי בעל-מום, נפל הקַבִּינֵט בבת-אחת, קָרַס בְּבּוּם.
קַבִּינֵט אשר זילזל, להג, לגלג, קטרג, את עצמו בלבד עִנֵג, יום-יום חגג והתמוגג. את ההיסטוריה לא דגדג.
לא חש כלל כי העם מאוס מאס בו (אחרי ככלות הכל, הן הרי לכל דבר יש עת). העם מזמן נתן לו גט.
קַבִּינֵט כסיל ואוויל אשר לשום מקום לא חפץ, לא רצה, לא הצליח להוביל. לא הנהיג. לא היה שולט.
ביהירות, טיפשות, עִיקשות, נוּקשוּת, חֵרשות, אדישות, תְלישות, התכתשות,
עיוורון, זילזול ויוהרה היה הקַבִּינֵט בלבד בולט.
כאשר להחליט היה צריך, שִקְשֵק כולו, קבל פיק ברכיים, רעדו לו הידיים.
הרופאים ציוו לו דֶקִינֵט.
כך, באופן זה, בדרך זו, מת. התאבד הקַבִּינֵט.
זו אכן האמת. כל האמת. רק האמת.
|
|
|
|
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
נינט. |
|
|
|
|
|
| |
הקַבִּינֵט מת. אפילו לא במשחק טניס מת הקַבִּינֵט. לא היה כאן כל עניין של נט.
את שומעת נִינֵט ? איננו חי יותר הקַבִּינֵט. שבק חיים לכל חי. מת הקַבִּינֵט. ברוך דיין אמת !
שח היום לי ילד ברחוב וייזל שאף לא אחד מחברי הקַבִּינֵט
לא יכול היה ומסוגל כמותו לרכב על קוֹרְקִינֵט. אף לא לנגן טוב כמוהו על קלרינט.
מלבד זאת שלא היה בקבינט שום-דבר, מאומה, מהפנט.
אלה חיים אלה ? הפטיר הילד. טוב אם כן, טוב לכן, טוב אכן, מה טוב, שמת הקַבִּינֵט.
מלמעלה, מארמון השן, צפצף הקַבִּינֵט עלינו. על כולנו לגלג הקבינט.
בנו האזרחים, אזרחי המדינה, ללא שעור וגבול זילזל. היתל, טילטל, מילמל והתפתל.
לא יכול היה הקַבִּינֵט עם האמת ועם המציאות להתעמת.
ביוהרתו ובהתנשאותו נסה אותנו להרשים. מטרות אשר לא היו לו כלל, העמיד פנים, השים עצמו מגשים.
אוֹ-טוֹ-טוֹ צריך היה אותו (...וגם אותנו) להַנְשִים.
אבל בתיפקודו אותנו רק קלקל. את אמוננו בו כליל דִלֵל. את שורותינו אך דילדל.
זכר בנים חִלֵל. את עצמו בלבד הִלֵל. אך לחיי יום-יום לא יכול היה להסתגל. לא הייתי זאת אף לאוייבינו מאחל.
מי היה מאמין שכך יקרה לנו ? מי פִּלֵל ? מי מִלֵל ?
אבל לפחות עם ישראל חי. חי וקיים. עדי עולם. השבח לאל ! יחי עם ישראל !
אך בל נשכח, חרף שאט-הנפש, דאבון-הלב, הגועל, הבחילה הנוראה והמפח,
בגין קַבִּינֵט כה לא מוצלח, כה לא יוצלח,
כי יש עדיין מי אשר שואל : מתי, אם בכלל, יבוא לציון גוֹאֵל... ?
יען בינתיים, עד אשר יבוא משיח, יימשך אצלנו וודאי בלהט רב-השיח,
ואין ספק כי עד אז נאלץ כולנו לשהות בצל (לך אל נמלה עצל...) כך זה לפחות מריח
תחת סככה, למרגלות עץ או תחת שיח.
עד אשר יבוא משיח נִשמַע כעַם אשר על גורלו בוכה כמתנצל,
עַם מכה על חטא על חזונו אשר אבד ואין לו דרך חילופית אלא במוֹרָד, אין כל אפשרות אחרת להינָצֵל,
עַם אשר מוריד דמעות על תקוותו אשר עליה המסך ירד,
כאשר ברקע בדרום יורד ברד של מטחי טילי קאסם וגְרָאד
)כלום היה מי אשר חָבַש בגדי-שְרָד ואשר בממשלה מכך חָרַד?)
מראה קשה ממנו אין אדם, אין אזרח בודד אחד בארץ, אין איש אשר אינו מוטרד
ועַם שָלֵם, אדיש, אטום, רדום, ישנון, בשל כך, אפילו לא יצא לרחובות, אף לא מָרַד.
חִזָּיוֹן קשה אשר מצלצל כמנצל, כמפצל ומתפצל.
אֵיך.... אֵיך.... אֵיך.... כך מֵת הקַבִּינֵט.... ? ? ?
בָּרוּך דַיָּין אֱמֶת !
|
|
|
|
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
נינט. |
|
|
|
|
רותי אברהם
היועץ המשפטי מבהיר: החקירה נגד ח"כ ליברמן מבוססת על חומרים "חדשים"  ליברמן חשוד בביצוע עבירות שוחד, מירמה, הפרת אמונים והלבנת הון נזרי: טענות על ה"עיתוי"? נא עיינו בתשובת פרקליט המדינה
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אינדקס מדיה
בלב העיר העתיקה בבאר שבע פועל מתחם תיירותי המשלב ספא, מסעדה ומגוון אזורים לקיום אירועים
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עופר וולפסון
היקף התוכנית חסר תקדים ועומד על 819 מיליארד דולר עברה ברוב של 244 מול 188 תגיע לסנאט כנראה בשבוע הבא אובמה: "מקווה שנוכל להמשיך לחזק את התוכנית"
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עידן יוסף
סקר חדש: העבודה וליברמן מקבלות 16 מנדטים שס עולה ל-11 מרצ יורדת ל-4 הגמלאים עוברים את אחוז החסימה
|
|
|
