"הבנאליות של האהבה" הוא מחזה ישראלי חדש מאת סביון ליברכט, אשר יועלה בתיאטרון בית ליסין בבימויו של אבישי מילשטיין ובכיכובם של לאורה ריבלין, עודד קוטלר, מיכל שטמלר וקובי ליבנה. זהו סיפור אהבתם הסוערת של חנה ארנדט ומרטין היידגר, מגדולי הפילוסופים של העת החדשה. הרומן הסודי ביניהם החל כשארנדט, סטודנטית צעירה, למדה אצל היידגר, מרצה נערץ ונשוי. עם עליית השלטון הנאצי ברחה ארנדט היהודיה מגרמניה, והיידגר הצטרף למפלגה הנאצית.
לאחר המלחמה, מחדשת ארנדט את הקשר עם היידגר. היא מושמצת ומוחרמת בגלל ספרה "אייכמן בירושלים", אך נלחמת על אהבת נעוריה, למרות סירובו של היידגר להתנצל על עברו הנאצי. זהו מחזה חדש פרי עטה של סביון ליברכט, שזכתה פעמיים בתואר "מחזאית השנה", על "סינית אני מדברת אליך" ו"תפוחים מן המדבר".
העובדות ההיסטוריות שעליהן מבוסס המחזה סיפור הקשר שבין חנה ארנדט למרטין היידגר התחיל בפרשת אהבה סודית, שארכה ארבע שנים, נמשך בנתק בן 17 שנים והסתיים בקשר גלוי של ידידותם, שנמשך 25 שנים, עד למותה של ארנדט מהתקף לב ב-1975.
מעבר לסיפור הרומנטי ויחסי השליט-נשלט שאפיינו את הקשר ביניהם, מעבר למפגש בין שניים מהאינטלקטואלים הבולטים של המאה העשרים - קיים החיבור האניגמטי בין היידגר הגרמני, חבר המפלגה הנאצית, לארנדט היהודיה.חנה ארנדט, יהודיה ילידת גרמניה, התחילה את לימודיה האוניברסיטאיים בשנת 1924, שם פגשה את היידגר כתלמידתו, ואז החל סיפור האהבה שלהם. היא הייתה בת 18, הוא בן 35, נשוי ואב לשני בנים.
הקשר הסודי בין השניים נמשך גם כאשר ארנדט עברה להיידלברג, שם השלימה את עבודת הדוקטורט שלה, תחת הדרכתו של קארל יאספרס, ידידו של היידגר, שאיתו קיימה ארנדט ידידות עמוקה כל חייה. ב-1929 נישאה ארנדט לגינטר שטרן.
ב-1933 מונה היידגר לרקטור של אוניברסיטת פרייבורג, ונעשה חבר המפלגה הנאצית. הוא הנהיג באוניברסיטה את מועל-היד ההיטלראי, הרחיק מממנה מרצים וסטודנטים יהודים, ובטקס ההכתרה שלו קרא לסטודנטים לתמוך בהיטלר. באותה שנה נמלטה ארנדט מגרמניה, לאחר שנעצרה על-ידי הגסטפו.
היא שהתה בפריז עד 1940. בתוך הזמן הזה התגרשה משטרן, נישאה לקומוניסט גרמני גולה, היינריך בליכר, ועבדה במוסדות יהודים שונים, ביניהם "עליית הנוער". ב-1940 היגרה לארצות הברית עם בעלה, השתלבה בחוגי האינטלקטואליים ועשתה לעצמה שם עולמי עם פרסום ספרה "שורשי הטוטליטריות".
לאחר המלחמה הורחק היידגר מהוראה למשך חמש שנים, על-ידי ועדת בנות הברית לדה-נאציפיקציה. הוא מעולם לא גינה את המפלגה הנאצית ולא הביע חרטה על הצטרפותו אליה. בראיון שהעניק (והתנה את פרסום הראיון לאחר מותו) אמר: "אתנצל רק אם יקימו את היטלר לתחיה והוא יתנצל בפני". בין 1933 ל-1950 לא התקיים כל קשר בין ארנדט להיידגר.
ב-1950 יזמה ארנדט את חידוש הקשר, כאשר הגיעה לפרייבורג ושלחה להיידגר מכתב, והוא בא מיד לבקרה בבית המלון שבו התאכסנה. ב-1961 שהתה חנה ארנדט בישראל במשך מספר שבועות, ודיווחה על משפטו של אדולף אייכמן, כשליחת ה"ניו-יורקר".
הספר "אייכמן בירושלים - הבנאליות של הרוע" הוא בעיקרו סיקור המשפט. בספרה מתחה ארנדט ביקורת על האופן שבו רתם בן-גוריון את המשפט לקידום האינטרסים של מדינת ישראל. הספר כולל גם ביקורת על שיתוף הפעולה של היודנראטים עם הנאצים, דבר שלדעתה עלה לעם היהודי בקורבנות. הספר עורר סערה בעולם היהודי.
המכתבים של ארנדט והייידגר ששרדו היו חסויים עשרות שנים, והיום הם שמורים בארכיונים וראו אור בספר. מצויים מכתבים רבים שלו ומעטים שלה, מאחר שהיא שמרה על רוב מכתביו, אבל הוא השמיד את רוב מכתביה אליו. כפי שעולה מתוך המכתבים ומתוך הפרטים הידועים, היה הקשר בין ארנדט והיידגר קשר מסובך בין נערה מאוהבת לבין גבר שתלטן.
לאחר המלחמה ניסתה ארנדט לפתוח בפניו את שערי ארצות הברית, במאמציה לתרגמו ולמצוא לו מוציאים לאור. הקשר ביניהם נמשך במכתבים ובביקורים עד שנת מותה ב-1975. היידגר נפטר חמישה חודשים אחריה.
בימוי: אבישי מילשטיין; תפאורה: ערן עצמון; תלבושות: אורנה סמורגונסקי; עריכה מוסיקלית: דורי פרנס; תאורה: קרן גרנק; שחקנים: לאורה ריבלין, עודד קוטלר, מיכל שטמלר, קובי ליבנה.
