נשים שחוו הטרדה מינית במקום עבודתן, נוטות לעזוב אותו, כאשר העזיבה נובעת מתוך חולשה ולא מתוך תחושת כוח ושליטה. כך עולה (יום ד', 4.2.09) ממחקר שנערך באוניברסיטת חיפה.
המחקר נערך על-ידי תלמידת המחקר חנה לוי ופרופ' ערן ויגודה גדות, בקרב מדגם מייצג של 192 נשים, שעובדות במגזר הציבורי בישראל.
רמת ההטרדה המינית שדווחה הייתה נמוכה הנבדקות התבקשו לדרג חוויות של הטרדה מינית במדד של 5-1 (1 - לא חוויתי כלל; 5 - אני חווה הטרדה מינית כל הזמן), כאשר הטרדה מינית הוגדרה כהערות פוגעות בעלות אופן מיני (הטרדה מגדרית), הטרדות חוזרות ונשנות ליצירת קשר מיני וככפייה מינית בפועל.
מנתוני המחקר עולה, כי רמת ההטרדה המינית הייתה 1.38. עם זאת, שליש מהנשים דיווחו כי חוו הטרדה מגדרית לעיתים בינוניות או גבוהות (66.69% דיווחו כי לא חוו כלל הטרדה מגדרית או רק לעיתים רחוקות).
כמו-כן, אחוז הנשים שכלל לא חוו ניסיונות חוזרים ונשנים ליצירת קשר מיני או שחוו אותם רק לעיתים רחוקות, עמד על 89.85% ואחוז העובדות שלא חוו סחטנות מינית או שחוו אותה לעיתים רחוקות היה 95.37%.
מהממצאים עוד עולה, כי בארגונים שנתפסו על-ידי הנבדקות כבעלי פוליטיקה פנימית גבוהה, כלומר ארגונים בהם החלטות לא מתקבלות על בסיס ענייני, אלא אינטרסנטי ואישי יותר, נרשמה מידה גבוהה יותר של הטרדות מיניות.
מעדיפות לעזוב מהממצאים עולה, כי נשים שעברו הטרדה מינית, ייטו לעזוב את העבודה. עוד נמצא, כי ככל שהאישה מאמינה יותר בכוחה לשנות את המציאות, כך היא תעדיף לא לעזוב את מקום העבודה. כמו-כן, נמצא כי גם רמת הפוליטיקה הארגונית משפיעה על דפוסי ההתנהגות: ככל שהארגון נתפס כשוויוני, צודק והוגן, כך העדיפו אותן נשים שהוטרדו מינית, להילחם בהטרדה בתוך הארגון.
עורכי המחקר ציינו, כי המשמעות היא שאחת הדרכים העומדות בפני ארגונים שרוצים להילחם בתופעת ההטרדה המינית, היא להנהיג מדיניות ברורה שמפחיתה את חוסר הוודאות ואת הסיכונים שעומדים בפני העובדת המעוניינת להתלונן.
החוקרים מסכמים ואומרים, כי "ישנה נטייה לחשוב שדווקא אישה חזקה שמאמינה ביכולותיה תבחר לעזוב מקום עבודה שבו חוותה הטרדה מינית מכיוון שהיא מאמינה ביכולותיה ובאפשרות שלה למצוא מקום עבודה אחר. אולם ממצאי המחקר הראו שעובדת שעוזבת את הארגון בעקבות הטרדה מינית עושה זאת מחוסר יכולת להביא לפתרון חיובי של הסיטואציה ולא כאקט המבוסס על כוח ועצמה".
