יעקב בן-יששכר הגיש לבית משפט המחוזי בתל אביב ערעור על החלטת בית משפט לתעבורה בעיר שדחה את בקשתו להישפט בגין דוח ברירת משפט, שעניינו ביצוע עבירה של שימוש בטלפון נייד שלא באמצעות מיקרופון. לטענת בן-יששכר, משטרת ישראל סירבה לבטל את הדוח ולהעמיד לדין את השוטרת שכתבה אותו. בשלב הבא פנה לבית משפט לתעבורה וביקש אורכה להישפט בגין הדוח אלא שבקשתו נדחתה: "לא מצאתי כל נימוק המצדיק פתיחת הדיון במקרה זה, דין הבקשה להדחות על ידי".
בכתב הערעור טען כי השוטרת שכתבה את הדוח סירבה לשמוע אותו ועל כן ביקש שייערך לה בירור משמעתי, וכמו-כן שפנה במכתב לענף התנועה בתל אביב. "הדוח שקיבלתי לא שיקף נכונה את הנטען בו, והרישומים אינם נכונים. לא החזקתי בטלפון הסלולארי בידי, וברכבי מותקנות שתי דיבוריות. גם תגובתי לדברי השוטרת לא נרשמה במדויק". בן-יששכר ציין שהוא אחיה של שופטת תעבורה, ו"רזי חוקי התנועה ותקנות המשטרה" ידועים לו.
בהודעת הערעור ביקר בן-יששכר במילים בוטות ובהערות גנאי את התנהלות בית משפט קמא. במכתבו לראש ענף תנועה תל אביב, הגדיר את משטרת ישראל כ"ארגון פשיעה במדים כחולים, הפועל תחת אפליה מגדרית, שחיתות וטיוח", והוסיף טענות בוטות אחרות כלפי השוטרים שהוגדרו על ידו כפורעי חוק. המדינה ביקשה לדחות את הערעור וטענה שבן-יששכר, הציג טענות חסרות ביסוס וללא אסמכתאות, והיה עליו לפנות במועד לבקש להישפט. "מדובר בהודעת קנס שהמערער היה אמור להודיע על רצונו להישפט תוך 90 יום, אך הוא פנה בבקשה להישפט רק בחודש אפריל 2008, כחצי שנה לאחר ביצוע העבירה".
בפסק הדין דחתה השופטת יהודית אמסטרדם את הערעור ופסקה שלא נפלה שגגה בפני בית משפט קמא, והבקשה להארכת המועד להישפט מן הדין שתידחה. "פרק הזמן העומד לרשות אזרח על-מנת להגיש בקשה לביטול הודעת קנס הינו 90 ימים, כפרק הזמן העומד לרשות אזרח על-מנת להגיש בקשה להישפט. הרציו העומד מאחורי הפעולה בזמן, הם שיקולי סופיות הדיון ויעילות ההליך. סעיף 229(א)(1) לחסד"פ אומנם מאפשר למשלם הקנס לעתור, אף לאחר ביצוע התשלום, לתובע משטרתי למען יבוטל הקנס, אולם לשם כך קצב המחוקק פרק זמן של 30 ימים בלבד מעת ההמצאה של ההודעה. המערער בעניינו, לא פעל בגדרה של מסגרת זמן זו, ואף לא בגדר פרק הזמן המוקצב לשם הגשת ערעור, ועתירתו למעשה היא בקשה לביטול הרשעה חלוטה - הליך שזכרו לא בא בהוראות סדר הדין הפלילי".
"על-פי הוראת סעיף 230 לחסד"פ, רשאי בית המשפט 'מנימוקים שיירשמו' לקיים דיון בבקשתו של אדם להישפט על העבירה, וזאת גם אם ההודעה על בקשה להישפט הוגשה באיחור. ברם, סמכות זו יש להפעיל על דרך הצמצום. על-פי ההלכה הפסוקה, בית משפט הנדרש להארכת מועד להישפט, שוקל שיקולים הדומים לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר נאשם", אמרה השופטת וציינה כי "על המערער, איפוא, להראות טעם ראוי מדוע הוא נמנע מהגשת בקשה להישפט במועד שנקבע בחוק, וכן נדרש בית המשפט לשקול אם אי-ביטול פסק הדין יגרום לעיוות דין למערער".
"ההסבר שניתן על-ידי המערער לפנייתו המאוחרת אינו מניח את הדעת, שכן מהתכתובת בינו לבין המשטרה הובהר לו שהגשת תלונות או פניות חוזרות אינו מעכב את מירוץ הזמן, ובמכתב מתאריך 30.1.08 כבר הובהר למערער שפרק הזמן עבר, ונותר לו לשלם את הודעת הקנס. במקרה כזה יכול היה לפנות לאחר תשלומו תוך 30 יום לתובע ולבקש ביטול הדוח", הוסיפה אמסטרדם וסיכמה: "המערער לא פעל כך, ושקט על שמריו במשך כארבעה חודשים, ורק אז פנה לבית המשפט".