מי יכול לנצח חנון בעל שלוש שערות? אפילו ג'יי-קיי רולינג, עם "מעשיות בידל הפייטן", לא מצליחה, וכך, הספר "יומנו של חנון" מאת ג'ף קיני (הוצאת כנרת), צועד זה כמה חודשים בראש רשימות רבי המכר של ספרי הילדים והנוער בישראל. נכון, גם בזכות מבצעים, שהוזילו את מחירו לתחתיות של 25 שקלים, בעוד אגדות הקוסמים של רולינג ממשיכות להימכר במחיר מלא. אבל גם כי ילדים פשוט אוהבים את החנון הזה.
גרג הפלי הוא גיבור צעיר, שגבו כפוף, כמו היה זקן בא בימים. זה לא רק תיק בית הספר שגורם לו להתכופף ככה; זה משא הצרות, שהוא נאלץ לסבול בעיקר מטעם עצמו, בסביבה שבה הבריונים לא מקלים עליו, וההורים לא מבינים אותו. לא קל להיות רזה, קטן וחכמולוג כמו גרג. הוא חוטף אבל לא נכנע, הוא מרמה אך סובל מהתרמית שלו עצמו, ואם לא היה מצחיק כל-כך, זה בטח היה עצוב.
קיני, בעצמו חבר של כבוד במסדר החנונים, גם אם בראיונות אתו הוא מנסה להכחיש, לא התכוון להיות סופר ילדים, ועוד כזה מצליח. זה יצא לו במקרה. את "יומנו של חנון" הוא כתב בכלל למבוגרים, ורק העורך צ'רלס קוכמן החליט שדמותו של גרג הפלי, שמקללת ומתחמנת וסובלת, מתאימה לילדים, בני 8 ומעלה. קיני, בן 37 מבוסטון, מחשיב את עצמו עד היום לקריקטוריסט כושל. אבל האיורים שלו, שמלווים כל עמוד ועמוד בספר, אחראים להצלחה לא פחות מהטקסט.
הספר עצמו מעוצב כמו יומן של ילד ממש, כולל שורות מחברת וגופן הדומה לכתב יד. הטקסט, שבאופן כללי ניתן די במשורה, מפוזר על פני הדפים במידה שלא מאיימת על אף אחד, גם לא על ילדים שרואים ספר ואומרים איכס. וזו בעצם הסיבה שגורמת לו להיות ראוי להתייחסות שבועות אחרי שיצא כאן לאור: כמו "הארי פוטר" לפניו, ומסיבות אחרות לגמרי, גם "יומנו של חנון" מצליח במקום שבו נכשלים רוב ספרי הילדים והנוער. ילדים, שלא קראו ספר מימיהם, לוקחים אותו לידיים ולא עוזבים.
עיתונאים אמריקנים, גם מה"ניו-יורק טיימס" ומ"יו-אס-אי טודיי", נהנו לפרסם את סיפוריהן של כמה אמהות לילדים כאלה: האחד סובל מהפרעת קשב, שני לא קרא ספר מימיו, עד שבא החנון והראה להם שגם הם יכולים ליהנות ממלים כתובות, בלי שיחייבו אותם. השאלה אם ספר דל במלים יחסית, ובמקומן מלא באיורים, רצוף סלנג, ובכלל רחוק מלשמש דוגמה חינוכית, הוא מה שההורים - והילדים - צריכים לשאוף אליו מבחינה ספרותית.
באופן כללי, התשובה חיובית. העורך של קיני הרחיק לכת והשווה את הפלי להולדן קולפילד, גיבור "התפסן בשדה השיפון" של ג'יי-די סאלינג'ר. אפשר להבין את היומרה, אבל אין ספק שהוא הגזים. אם כבר, מודל החיקוי הוא בארט סימפסון. ילדים לא לומדים איך צריך להתנהג מגרר הפלי, אבל הם בהחלט מאמינים לו, אוהבים אותו וסולחים לו, ובלב היו מלמדים אותו שיעור או שניים. זה הרבה יותר ממה שאפשר לומר על רוב דמויות הילדים הספרותיות, בוודאי אלה שנכתבות כאן בארץ.
דרוש שחקן רזה ומכוער אם צריך עוד הוכחה להצלחת "יומנו של חנון", שתורגם עד כה ל-28 שפות, באו אולפני פוקס וסיפקו אותה: הם רכשו את הזכויות לספר, והיו מתחילים בצילומים לסרט לו רק היו מוצאים שחקן מתאים שיגלם את גרג הפלי. הדרישות: ילד בן 13-10, רזה, פיקח, לא מרשים מבחינה חיצונית, לא חמוד במידה יוצאת דופן, ואפילו כזה שניחן בפנים קצת משונים. ילדים, שמסוגלים לשנן דיאלוגים באנגלית, ולהפגין מידה של אירוניה קומית, מוזמנים לשלוח אודישן מצולם לאתר של "יומנו של חנון":
www.iamthewimpykid.com.
