שרת החינוך, פרופ' יולי תמיר, הכריזה היום (ב', 2.3.09) על זכייתו של פרופ' מיכה אולמן, בפרס ישראל בתחום הפיסול לשנת תשס"ט
נימוקי הוועדה: פרופ' מיכה אולמן, יליד תל אביב, הטביע את חותמו מאז שנות ה-70 על עולם הפיסול הישראלי. הוא מטעין לתוך שפת פיסול מינימליסטית, רציונליסטית ומודרניסטית ערכים הומניסטיים, יהודיים, ישראלים ואוניברסאליים.
פרופ' אולמן אינו רק פסל, הוא הוגה ופילוסוף בתחום השפה הפלסטית, כיהודי וכישראלי, דיבורו האוניברסלי אף הוא נוצק בתוך פסלי המקום והסביבה.
פסליו ובעיקר פסלו "הספריה" בכיכר בבל בברלין הוא הצעה ייחודית לשפת הפיסול ולתפיסה של אנדרטה ולנושא ההנצחה. פרופ' אולמן העמיד דורות של תלמידים בארץ ומחוצה לה.
על כל אלה מצאה ועדת השופטים את פרופ' מיכה אולמן ראוי לפרס ישראל בפיסול לשנת תשס"ט.
פרופ' מיכה אולמן - קורות חיים מוצאה של משפחת אולמן בגרמניה, בן להורים בעלי מודעות ציונית. האמא חברה בתנועת הנוער הציונית "בלאו-וויס" ועובדת במוסד "אהבה" בברלין עד לעלייתה ארצה ב-1933. האבא מקבל על עצמו לנהל את העסק של ההורים, שהיו דתיים מאוד. במקביל מכין את עצמו לעלייה לארץ בעבודה אצל איכרים גרמניים. אחותו הבכורה, ממייסדי גבעת ברנר, עולה ארצה ב-1923. אחות נוספת, ממייסדי בית השיטה ושני דודים מורים בבית-הספר החקלאי כדורי. ההורים של משפחת האמא נספו בשואה.
אולמן נולד ב-1939 בתל אביב. מסיים בית ספר עממי וזוכה במלגת הצטיינות. בשלב זה מחליט להמשיך את לימודיו בבית-הספר החקלאי הכפר הירוק - החלטה שהתקבלה בהשפעת היסודות ההתיישבותיים במשפחה. במקביל ללימודים והעבודה החקלאית אולמן הוא הצייר של המחזור, מה שמתבטא בקישוטים לחגים ובדף קריקטורות שבועי במועדון.
1957 שירות צבאי בנח"ל, בגדוד נח"ל מוצנח, ואח"כ אחת-עשרה שנים מילואים בצנחנים כולל השתתפות במלחמת ששת הימים וכן השתתפות במלחמת יום כיפור, במסגרת הנדסה ימית בה שירת עד גיל 47 (1986). במסגרת מילואים אלה היו בין השאר חפירות של תעלות הגנה וביצורים. השירות במילואים לווה תמיד בעשיית רישומים.
1960 החל את לימודיו בבצלאל - החלטה שהבשילה לאחר שהתברר לו שהדחף היצירתי חזק מן הרצון החקלאי. בניית תפאורה למחזה "מעגל הגיר הקווקזי" של ברטולד ברכט, שביצע כחייל בנח"ל לכבוד חגיגות העשור של קיבוץ ארז, מהווה חיזוק נוסף לצעד זה.
חשיפה להשפעות מן העולם מורים משמעותיים בלימודיו בבצלאל היו בין היתר רודולף אשהיים, שלמה ויתקין וירחמיאל שכטר, המורה לכתב. עד היום מצטט מיכה את דבריו של מורה זה לגבי החשיבות של הרווחים שבין האותיות. מחשבה זו הפכה להיות מרכיב חשוב בהתפתחותו כפסל.
1965 שנת לימודי המשך במחלקה לתחריט ולימודי רישום ב'סנטרל סקול' בלונדון. הרישום היה למלווה קבוע בדרכו האמנותית. טכניקת הצריבה העמוקה בתחריטי הנופים מובילה לחפירת הבורות בשדה מאוחר יותר.
בלונדון נחשף לראשונה להשפעות מן העולם הרחב כמו אמנות המזרח הרחוק, אמנות מופשטת, פופ ארט, דאדא ואמנות מושגית. עיבוד ההשפעות סייע בשנים אלה להתפתחות השפה האישית.
תערוכת יחיד ראשונה של תחריטים בגלריה דוגית בגיל שלושים, ושנה אחריה תחריטים ורישומים בגלריה מבט. בתערוכה השנייה הופיעו בעיקר מרכיבים של נוף ומקום שהכילו את היסודות של השפה האישית, כפי שהתפתחה עד היום, בשלב ההוא עדיין בשני מימדים.
בין השנים 1966 עד 1970 עובד כעורך גרפי ומאייר במוסף סוף שבוע בעיתון מעריב.
1970 מוזמן לבצלאל להוראת תחריט ורישום. בשנים האלה מתפתחת השפה הייחודית הקשורה לטיפול במקום, באדמה. מרישומי נופים דרך תחריט וצילום ועד לפיסול סביבתי המתייחס למקום על מרכיביו השונים: הפיסיים, התרבותיים והפוליטיים. פעילות הרישום, בעיקר בעיפרון ובחול, הפכו למלווה קבוע של העבודה הפיסולית. עבודות על נייר שאינן רק מתווים אלא עומדות בזכות עצמן.
1971 מופיעים הבורות הראשונים שעוסקים בתחילה בעיקר בשאלות צורניות.
שפת האמנים באוקטובר 1972 מתקיים מפגש של קבוצת אמנים באזור מנשה ביוזמתו של אביטל גבע, ביניהם: משה גרשוני, יחזקאל ירדני ואחרים. המפגשים האלה נמשכים כשנה ובהם מתבררות שאלות יסודיות. השאלה המרכזית היא איך להרחיב את שפת האמנים כך שתוכל לעסוק בשאלות מקומיות, סביבתיות, חברתיות ופוליטיות. במסגרת זו מבוצעת העבודה "מסר-מצר": החלפת אדמה בין כפר ערבי לישוב ישראלי. בעבודה זו הופיעו המאפיינים העיקריים בעבודתו של מיכה אולמן: פסלי הבור, העבודה כניסוח שאלה ומבנה של מערכת יחסים בין קטבים מנוגדים. פסלי הבור מאפשרים לקיים דיאלוג עם המקום על צורתו ומשמעויותיו. זוהי צורה הקושרת את גורלה למקום. פרויקט "מסר-מצר" מאפשר טיפול באזור הגבול בין למטה ולמעלה, בין החומר לריק, בין עבר לעתיד. הבור כשאלה או כפצע.
1975 סרט הווידיאו 'מקום' מכיל את המרכיבים העיקריים שיופיעו בעתיד. את פסלי הפנים שאולמן יוצר באותן שנים ניתן להבין כטיפול באדמה שהוצאה מתוך הבור.
1976 מתקיים הביקור הראשון בגרמניה לצורך הוראה של סמסטר וכן תערוכת רישומים. שם מכיר את יוסף בויס.
בהוראה ב'בצלאל' בשנים הללו מתפתחת אצל אולמן גישה דיאלוגית להוראה ולתלמידים בדומה לתפיסה הדיאלוגית/אידיאולוגית ביחס למקום ולעבודה הפיסולית.
1977 החל מרד הסטודנטים בכוונה לפתוח את האקדמיה למגמות חדשות, לפתוח את מסגרות החינוך הנוקשות והכוחניות ולשתף את התלמידים באחריות הלימודית. המשבר הסתיים ב-1978 בפיטורי כמחצית ממורי המחלקה לאמנות, ביניהם מיכה אולמן, באותם ימים מרצה בכיר.
לאותה חוויה כוחנית יש השפעה חשובה על התפתחותו האמנותית. על האלמנטים הקיימים מתקבלים מימדים נוספים, המבוססים על הצורך של האמן לומר לפעמים "לא" לצד "הכן". עבודה אופיינית להתפתחות זו היא "אשמורת שלישית", פיסול סביבתי בתוך רצפת הביתן הישראלי בביאנלה של וונציה (1980), ביחד עם משה גרשוני.
את אירועי 'בצלאל' יש להבין, לדעת אולמן, כחלק מתנועות המחאה הקשורות למלחמת יום כיפור. כנראה שאין לנתק את האירועים הללו ממרד הסטודנטים, שהתרחש שנים אחדות קודם לכן באוניברסיטאות ובאקדמיות בארה"ב, צרפת וגרמניה.
הטראומה של השואה 1979 מלמד אולמן באוניברסיטת חיפה וכן בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון.
1985 שוהה בניו-יורק עם משפחתו בשנת שבתון.
1989 מקבל את מלגת DAAD בברלין לשהייה של שנה עם משפחתו, שמהווה היכרות יסודית עם העיר המורכבת הזו ועם ההיסטוריה הגרמנית בתקופת השואה, נושא שהעסיק אותו מאוד מתחילת דרכו האמנותית. בשנה זו מבקר לראשונה בבית משפחת האבא בכפר במזרח גרמניה.
1991 מוזמן להשתתף בתחרות להוראה באקדמיה של שטוטגרט ואף זוכה במשרת פרופסור במחלקה לפיסול. במשך ארבע-עשרה שנים מלמד שם בנסיעות קבועות מן הארץ. בשנים אלה בודק הלכה למעשה את גישתו החינוכית המבוססת על דיאלוג אישי ללא מעורבות ממסדית וללא מבחנים או ציונים - שיטה הנהוגה בגרמניה מאז מרד הסטודנטים של 1968.
המעורבות העמוקה של אולמן בגרמניה הופכת להיות הדרך שלו להתמודד עם הטראומה של השואה - שוב, בדרך דיאלוגית, גם אם היא לפעמים בעייתית וקשה.
1994 זוכה בתחרות בינלאומית להקמת האנדרטה לזכר שריפת הספרים בכיכר בבל בברלין ב-10.5.1993. מעניין ששנה זו היא שנת עליית ההורים לארץ, הורים שקראו נכון את הסימנים. אפשר לומר שאולמן היה בשל לעבודה זו מהבחינה שב"ספריה" מופיעים כל המרכיבים האופייניים לעבודתו בצורה קיצונית ומזוקקת: הריק, השקט, ההימנעות מפאתוס והמבט הפונה פנימה. הזכוכית מאפשרת את השתקפות הצופה והסביבה, ומביאה את ממד ההווה לצד העבר ובעיקר המחשבה החדשנית שיד הזיכרון הוא הצופה עצמו הניצב בכיכר ומתבונן מטה.
דוגמה אחרת לגישה הדיאלוגית היא הפסל הסביבתי "מים" בירושלים, שנעשה בשנים 1996-7, המבוסס על שני מכסים של תאי מים בהן מוטבעות יד ימין ויד שמאל וקושרות בין שני חלקי העיר - המזרחית והמערבית - עם התייחסות לצנרת המים של ירושלים של מטה, מים המגיעים לביתו ולגופו של כל אדם בעיר. עבודה זו מצביעה יותר מכל על המרכיב המרכזי אולי בעבודתו האמנותית: ההתמקמות בין לבין, ביחסים שבין המרכיבים, ברווח בין החומרים, הצורות והמצבים, ברווח שבין האנשים.
מערכת של פסלים במשך השנים מוקמים כ-40 פסלים סביבתיים בארצות שונות, בעיקר בארץ ובגרמניה וכן בפולין, פינלנד, צרפת, איטליה, אוסטרליה, יפן וקוריאה. כיום אפשר לדבר על מערכת או על רשת של פסלים המבוססת על שפת סימנים, שהלכה ונטוותה במשך השנים ומקיימת קשרים והקשרים בין הפסלים והמקומות. במערכת זו יש לירושלים מקום מרכזי. העובדה שהפסלים מתקבלים בארצות שונות קשורה כפי הנראה להשקפת האמן שאוניברסאליות מתחילה במקום בו אדם חי. הקשה ביותר הוא להבין את המקום שלך ואת הקרובים אליך - על בסיס זה יש כנראה אוזן קשבת ועניין בכל מקום.
הגישה הדיאלוגית האופיינית לפיסול של אולמן התרחבה והעמיקה עם השנים תוך התמודדות עם מצבים קשים של מתח, ניגודים וקונפליקטים במציאות מורכבת ומסוכנת. מדובר בניסיון של קיום בעולם של סתירות, בהתמודדות - אומנם שקטה - אך לא בבריחה או אדישות.
בימים אלה נבנה פסל חדש בגן הפסלים במוזיאון ישראל בירושלים בשם "יום השוויון". כאן באים לידי ביטוי הגורמים הללו במקום כה רגיש ומסוכסך כמו ירושלים.
בשנים האחרונות אולמן מעורב בפעילות של "קרן עדי", שהוא אחד ממקימיה. הקרן שמה לה למטרה לבדוק ולפתח את הקשרים בין אמנות ועיצוב ליהדות. המודעות והעניין המתמשך של מיכה אולמן במסורת היהודית והשפה העברית היא אחת משכבות העומק של יצירתו. במקביל לפעילות זו וכן כתוצאה ממעורבות עמוקה וממושכת בהוראה מתפתחת במקביל לפיסול פעילות עיונית הבאה לידי ביטוי מעת לעת בהרצאות ומאמרים.
