רוב הצגות הילדים העולות במדיטק חולון הן עיבוד של יצירות ספרותיות. מחסור במחזות מקוריים לילדים ונוער וסוג של הליכה על בטוח מולידים בחירות ספרותיות טובות יותר ופחות: בצד הטוב, למשל, "עץ הדומים תפוס" של גילה אלמגור; בצד הפחות טוב, וזו רק דוגמה אחת, עיבוד לא מוצלח ל"ציפור הנפש" של מיכל סנונית.
במקרה של "ציפור הנפש", הכישלון נקבע מראש, עם הבחירה ביצירה כאילו-פילוסופית וכאילו-רוחנית, ובעצם די מקושקשת ואפילו מקוממת, ובעיקר קשה לעיבוד תיאטרוני. לעומת-זאת, הבחירה ב"נשים קטנות", יצירתה של לואיזה מיי אלקוט מ-1868, היא מראש בחירה מוצלחת. היצירה הקלאסית מדברת גם אל ילדות (וילדים) היום, בשל האופטימיות שבה, והסדר והארגון המאפיינים את העולם שלה, למרות המלחמה המתחוללת שם בחוץ, ובעיקר בזכות הגיבורות העומדות במרכזה - ארבע אחיות אוהבות, שכל אחת מהן מובחנת היטב, ואמא שאין בה רבב.
השאלה היא מה עשו במדיטק אחרי שבחרו בחירה מוצלחת. קודם כל, נתנו את העיבוד בידיה של דפנה אנגל, שעשתה עבודה פשטנית. אנגל בחרה להתמקד בחלק הראשון של היצירה, עד נסיעתה של ג'ו לניו-יורק - מסגרת זמן נכונה, שאליה דחסה תמונות קצרות ברובן, כמעט קטועות. התמונות שנבחרו מתמקדות בסיפורי האהבה של ג'ו ומג, ומאפיינות כל אחת מהדמויות פחות או יותר בתכונה אחת ויחידה, ובכך מרדדות אותן עוד יותר מכפי שהיו במקור. ג'ו המורדת, מג המשעממת, שמאמצת בחדווה את הנורמות החברתיות, בת השקטה, המלאכית, ואיימי המצחיקה, סוג של פרחה צעירה בת המאה ה-19.
אל העיבוד הזה נוסף עיצוב בימתי חסר שאר רוח - מבנה עץ המייצג את הבית, ובתוכו כמה ספות ופסנתר. בכל פעם שיוצאים מן הבית מסיעים אל הבמה גדר עץ קטנה. עכשיו חוץ, זה צריך להספיק. בזמן הנשף יורד על הבית מסך, ולצורך ההתרחשות נותר שטח במה קטן שבו השחקנים צריכים לתמרן, ולרקוד.
השחקניות הצעירות, המגלמות את האחיות, עושות כל מאמץ כדי לצאת מכל זה בכבוד וליצור דמויות טבעיות יחסית, למרות הסכמטיות הטבועה בהן. רוב הזמן הן מצליחות. זה בולט במיוחד על-רקע הסצנות הספורות שבהן משתתפת חגית דסברג, המגלמת את האמא. משום מה, היא בוחרת לשחק במין פאתוס, המגחיך כל סצנה בהשתתפותה.
קשה להבין איפה היה הבמאי ניר ארז בתוך כל זה, ואיך הוא לא עצר לרגע ושאל: האם ג'ו, פמיניסטית ככל שנרצה, באמת מסוגלת לומר ללורי "אני כל-כך לא מה שאתה צריך". בהמשך נשמעת ג'ו ברקע כשהיא מספרת על הקשיים בניו-יורק ועל ההתגברות בהמשך: "למדתי לאהוב את הלבד שלי", היא אומרת. באופן אישי, אני שמחה על כל אשה צעירה שלומדת שהיא אינה זקוקה לגבר כדי להיות מאושרת. אבל אין ספק שאלקוט הייתה משתעלת וכמעט נחנקת לו הייתה חוזרת רק לרגע כדי לשמוע שג'ו שלה למדה לאהוב את הלבד שלה.
"נשים קטנות" - פרטים נוספים - על-פי ספרה של לואיזה מיי אלקוט. עיבוד: דפנה אנגל; במאי: ניר ארז; תפאורה: במבי פרידמן; תלבושות: מוני מדניק; מוזיקה: רן בגנו; תאורה: אורי מורג; שחקנים: אדווה בולה, לירון ויסמן, אילה זילברמן, דרור דהן, חגית דסברג, דינה לימון, יעקב תמרי, בת חן סבג.
