כן, אז בתשובה לתהייה המצטברת, זה נהיה עניין קבוע, חמישי הצהוב בערוץ 10. עזבו את המאבק לחיים של מוטי חטואשווילי, שבסרט של טלי מורנו וגבעון שניר נקרא רק "מוטי", כמו סטינג, כמו מדונה, כמו נינט - מתי יגיע הסרט שיחקור את סלידתם של זמרים משמות משפחה? ובעיקר כמו, הבה נודה, רוזאן בימי הפחמימות המורכבות והסוכרים העליזים (באחרונה היא נצפתה בלאס וגאס בערב "אכול כפי יכולתך וקבל הופעה של רוזאן בעשרים דולר", סיפור אמיתי. יש לקוות שהשאירה לקהל משהו מהבופה, בדיחה מרושעת).
נאחל למוטי, שירד בגדול ועלה שוב בענק, מתקשה לנשום ו"ללבוש גרב", כדברי אביו הציורי, ומתאושש מניתוח קיצור קיבה שעשוי להצילו - שיהיה בריא ושמח ושבע, אמן, ושאפילו ימצא אישה יפה כמו מורנו (את זה הוא איחל לעצמו). ה"תאכלי משהו, טלי", בעודו מחסל עדר פרות ומקנח ב-16 פיצות, היה משיאי הערב ("הקיבה שלך מכילה חצי ליטר והקיבה שלי מכילה 100 ליטר", הסביר לה בידענות).
אבל ברור שהמאבק האמיתי לחיים פה הוא זה של ערוץ 10, ששולף מול "המירוץ למיליון" את קלפי הסקס (גואל רצון), סמים (סתם. חיים רביבו) ורוקנרול (מוטי רקד לצלילי טום ג'ונס בגמר של "לרדת בגדול", ומטיפקס אפשר היה לקחת בהשאלה את השם המתאים יותר לסרט: "החיים שלך בלאפה"), שהעם מן הסתם בולע בלי תלונות. עם הצרבת נתמודד לבד.
השאלות שהסרט מעלה אינן חסרות משקל לחלוטין. מה באמת (בהנחה שיש אמת אחת ושאפשר להאמין למי שמספר אותה) קורה לסינדרלה רגע אחרי שזכתה בנסיך, מה עובר על הברווזים רגע אחרי שהיו לברבורים (וזה הרי הפחד הגדול, שהכל הפיך) - אוי לא, הברווזים גמרו בלאפה של מוטי! - ולאלופי הריאליטי בשנייה שהעונה נגמרת והמציאות מתחילה וכל הבלה בלה בלה.
אובססיית התיעוד העצמי של רגעי הגאות והשפל, המקשרת בין ג'ייד גודי הגוססת בלונדון, דרור שטרנשוס הנלחם בגבורה בתל אביב (והרשים אתמול שוב בראיון ב"תיק תקשורת", שסחט מעמנואל רוזן מפגני רגש ורגשנות נדירים מבחינתו) ומוטי מהשיפודייה באור יהודה ("כואב לי שהחזרתי לאמא שלי את הסיוטים... אני הייתי השמש שלה"), בוודאי מסתמנת כתופעה ראויה למחשבה ושווה דיון.
הבעיה היא כמובן שאין מחשבה ואין דיון, אין דין ואין דיין (לאילנה דיין, יש להניח, זה לא היה קורה). הכל עוונטה, כמו שמוטי מתאר את יחסם של אנשים ל"לרדת בגדול". זה אכיל אך לא מזין, מסנוור בצהיבותו וכמו כל דבר אסור, כמה מביך להודות, ממכר לרגעים. מוטי צופה שוב ושוב, בפיצוצייה של אביו, ברגעי התהילה המוקלטים והרחוקים שלו, כמו נורמה דזמונד המקרינה לעצמה את סרטיה האילמים ב"שדרות סאנסט". כמה שנורמה צדקה. מוטי נשאר גדול, זה אנחנו שנהיינו קטנים.
