בית משפט המחוזי בירושלים דחה (יום ב', 9.3.09) תביעה של פלשתינים לפיצויים בגין הריגתם בידי חיילי צה"ל של שישה פעילי פתח' במחנה ג'בליה בשנת 1994. השופטת חנה בן עמי קבעה כי מדובר היה באירוע מלחמתי שבמהלכו פגעו חיילי צה"ל בשישה רעולי פנים, חמושים ומשכך "מותר היה להם לפתוח לעברם באש על-מנת לפגוע בהם".
בצלם התלוננו מדובר בהליך שלישי בפרשה. תחילתו בתחקיר ראשוני שביצע צה"ל בנוגע לאירוע ובו נקבע כי מדובר היה באירוע מלחמתי לגיטימי. אלא שארגון בצלם דרש מהפרקליט הצבאי הראשי לחקור שוב את האירוע, בטענה כי המחבלים נורו לאחר פציעתם כשלא נשקפה סכנה מהם. הפרקליט הצבאי הורה לערוך שוב חקירה וזו נסגרה, בפעם השנייה, לאחר שהעדים הפלשתינים לא התייצבו לבדיקות פוליגרף. החוקר האחראי קבע פעם נוספת כי מדובר היה באירוע מלחמתי לגיטימי.
בעקבות כך, פנו הפלשתינים לאפיק האזרחי והגישו תביעה לפיצויים מהמדינה והחיילים, בטענה כי מדובר היה בהתרשלות כיון שפעילי הפתח עסקו בפעילות שלום, חלוקת כרוזים התומכים בתהליך השלום. בתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים טען בא-כוחה עו"ד עמוס גבעון כי בעת שפעילי הפתח' ההרוגים עסקו ב"חלוקת כרוזים התומכים בהסכמי השלום עם מדינת ישראל", ירו לעברם החיילים "מספר רב של כדורים מטווח קרוב, דבר שגרם למות שישה מהם ולפציעת אחד נוסף". עוד נטען כי החיילים ביצעו בהם "וידוא הריגה".
מתן וילנאי: כשיש חמוש - פוגעים בו המדינה טענה כי היה ירי והוא כוון למחבלים שהיו "לבושים במדים מנומרים, עוטי מסכות וחמושים בנשק חם". בפני בית המשפט העידו שורה של מפקדים מאותה תקופה על הוראות הפתיחה באש וכן על המצב ששרר אז באותה גזרה. בין העדים, מפקד פיקוד דרום דאז ח"כ מתן וילנאי, מפקד אוגדת עזה לשעבר דורון אלמוג וכן מפקדי בי"ס ללוחמה בטרור, מפקד משל"ט ג'בליה שאישר את הפעולה ועוד.
וילנאי העיד כי באותה תקופה ניסו ארגוני הטרור השונים "להוכיח שהם גורמים לצה"ל לברוח מהאזור. למעשה לא עבר שם יום ללא אירוע קטן או אירוע גדול". הוא אף העיד על פקודות פתיחה באש שקבעו כי "צריך לפגוע בחמושים. אין בכלל דיון. ברגע שיש חמוש, לא שואלים אם הוא מסכן את חייך. בעצם היותו חמוש הוא מסכן את חייך. אתה לא שואל באיזה מצב הוא או הנשק. ברגע שיש מולך חמוש שהוא לא חייל צה"ל אתה פוגע בו. לכן יש הרבה פעמים שנפגעים לצערנו מאש ידידותית. ... כל חייל מהיום הראשון שלו בצבא מחונך לכך שכל מי שנושא נשק שלא נמנה על חיילי צה"ל הוא איום. וזה חל גם על מסתערבים. ההיפך - הם באיום יותר גבוה. איך אני יודע שאני בסכנת חיים? איזה תשובה מלומדת אפשר לתת לה - אתה יכול לחדור למוח של הצד השני ולראות מה נעשה שם? לכן כשהוא חמוש אתה פוגע בו".
מפקד הפלוגה העיד כי "הנחיות פתיחה באש באותה תקופה, אנשים חמושים, ירי על-מנת לפגוע. כשאני רואה בן אדם חמוש עם נשק, שהוא לא חייל צה"ל, אני לא יכול לשאול אותו - אם אני רוצה להמשיך לחיות - לזהות הפוליטית שלו. אלו היו ההוראות: חמושים - ירי על-מנת לפגוע". עוד נוספה עדות מפקד משל"ט ג'בליה שאמר כי "כל מי שנושא נשק הוא מוגדר כסכנת חיים". דורון אלמוג, שאישר את הפעולה, העיד כי פעילות כוח המסתרעבים נועדה להגן על כלל החיילים במוצב.
רעולי פנים חמושים - לא עצרת שלום כאמור, בית המשפט דחה את התביעה תוך שהוא מקבל את גרסת חיילי צה"ל כי מדובר היה בפעולה מלחמתית במהלכה הרגו החיילים שישה רעולי פנים במהלך התקלות. בהחלטה כתבה השופטת חנה בן עמי, "אין חולק, כי החיילים היו בעיצומה של פעילות מבצעית. משכך, זיהוי המנוחים כנושאי נשק (מבלי דרישה כי ייעשה בנשק שימוש כלשהו), התיר להם לפתוח לעברם באש על-מנת לפגוע בהם. כעולה מהעדויות ומהשכל הישר, הרציונל בבסיס ההוראה הוא כי עצם נשיאת נשק על-ידי אדם שאינו מורשה לכך, מסוכנת כשלעצמה. קל וחומר על-רקע המצב הביטחוני-מדיני באזור".
לדבריה, פקודות פתיחה באש כעולה מעדויות המפקדים אשר כללו פתיחה באש כלפי חמושים, "קיבלו משנה תוקף בנסיבות המקרה דנן, בו המנוחים נשאו את הנשק כשהוא מורם, והסתובבו לבושים במדים מנומרים ורעולי פנים, מצב שאינו עולה בקנה אחד עם טענות התובעים בדבר קיום 'עצרת שלום' על-ידי המנוחים. הנה כי כן, הירי שבוצע על-ידי החיילים מטווח קרוב וללא כל התראה מוקדמת, נעשה, על-פי שיקול דעתם, כדי למנוע סכנת חיים ליושבים במוצב ולהם עצמם".
לדבריה, בנסיבות העניין שבהן זוהו נושאי נשק מול החיילים, תנאי החשיכה והכוח העודף של המחבלים על החיילים, וכן הסביבה העויינת שכללה יידוי אבנים ובקבוקי תבערה זמן קצר לאחר האירוע, כל אלו מעלים כי "עצם הירי לעברם של המנוחים היה סביר בנסיבות העניין, הן ב'תנאי השטח', כפי שנגלו לעיני החיילים, והן בדיעבד שעה שהתברר כי נשקם של המנוחים היה דרוך, עם כדור בקנה, ומוכן לירי. אמנם, החיילים לא ראו את המנוחים עושים שימוש בנשק. אולם בעצם החזקת הנשק על ידם כמו גם מכלול נסיבות המקרה -לבושם של המנוחים ועצירת הרכב על-ידם - היה כדי להצביע על הסיכון שנשקף מהם ועל הצורך בנטרול סיכון זה. מכאן, שעצם הירי כלפי המנוחים היה סביר".
לא הייתה הבטחה לפעילי פתח' היא הוסיפה כי "ניתן אף לראות בהתנהגותם של המנוחים כסיכון מרצון. כך, בניגוד לטענת התובעים, שלא נתמכה בראייה כלשהי, לפיה ניתנה לאנשי הפת"ח הבטחה שיוכלו לשאת נשק בגלוי, העידו עדי ההגנה באופן חד-משמעי וברור כי הבטחה כזו מעולם לא ניתנה".
התובעים, לדבריה, לא הוכיחו אחריות המדינה והחיילים על מות שישה פעילי הפתח וכי "מכל מקום בנסיבות העניין עומד למדינה - ולשלוחיה - הפטור שעניינו פעולה מלחמתית". היא הורתה לתובעים לשלם הוצאות הנתבעים בסך של 20,000 שקלים.
