בית המשפט העליון התיר (יום ד', 18.3.09) את הריסת בית "מחבל הדחפור" במזרח ירושלים. מדובר בבית משפחתו של המחבל חסאם תיסיר אבראהים דוויאת, אשר בצור באהר, שביולי 2008 דרס למוות באמצעות דחפור כבד שלושה אזרחים בירושלים. שופטי בית המשפט העליון אדמונד לוי, אשר גרוניס ומרים נאור כתבו בהחלטה כי הפגיעה במשפחת המחבל "אינה שקולה כנגד הסיכוי כי היא תרתיע אחרים מלהצטרף לנתיב הדמים".
מדובר בפיגוע מסוג חדש באותה עת, במהלכו דרס המחבל חסאם דוויאת עוברי אורח באמצעות דחפור כבד. בתארו את האירוע, כתב השופט לוי כי מטרת המחבל הייתה "זריעת מוות והרס בהיקף נרחב ככל שניתן. שלושה ישראלים שכל חטאם היה היה בנוהגם את שגרת יומם ברחובה הראשי של הבירה, מצאו את מותם מידיו ועשרות נוספים נפצעו. אחת ההרוגות, בת שבע אונטרמן ז"ל, עוד הספיקה טרם מותה לאפשר את חילוצה של בתה התינוקת מכלי-הרכב אותו מעך הדחפור במסעו הקטלני".
המדינה - גביית מחיר מקרובי המשפחה ארבעה חודשים לאחר הפיגוע הוחלט במערכת הביטחון להרוס את בית משפחת המחבל לצרכי הרתעה. האב תיסיר דוויאת עתר נגד הריסת הבית. בא-כוחו, עו"ד חוסיין גנאים, טען כי הבית הוא של האב ולא של הבן וכי האב אינו צריך לשאת באחריות למעשי הבן. כמו-כן טען כי ישראל נוקטת במדיניות של אפליה בנוגע להריסת בתי מחבלים "כאשר חיציה מכוונים אך כלפי ערבים שעה שיד רפה בלבד ננקטת בטיפול בגורמי טרור יהודים". האב טען עוד כי הריסת חלק מהמבנה תעמיד בסכנה את המבנה כולו.
המדינה טענה מנגד כי מדובר בצעד הרתעתי וכי הרתעה זו כה חיונית במאמץ לבלום את פעילות הטרור הפלשתינית עד כי "אין מנוס בנוסף לפגיעה ישירה במחבלים או ברכושם, מגביית מחיר גם מקרובי משפחתם המתגוררים עימם". המדינה טענה עוד כי מומחי הנדסה בחנו את הבית וקבעו כי ניתן להרוס את אותו חלק עליו מדובר מבלי לסכן את המבנה כולו.
הרתעה - מאבק ברעה האכזרית בית המשפט דחה כאמור את עתירת האב. "קשה לחלוק על הולמות המטרה", כתב השופט לוי, "הצורך להרתיע מפגעים-בכוח, שלא אחת נישאים על גל של טרור שהחל במעשהו של יחיד ומאיים לסחוף עמו אחרים, הוא מתחייב. במסקנתם של גורמי הביטחון, כי הרתעה היא נדבך מרכזי במאבק ברעה אכזרית זו, איני רואה מקום להתערב, וקשה להניח כי יימצא מי שיחלוק על עמדה זו".
בהחלטה ציטט לוי את דברי השופט טירקל שהתייחס לסוגיית הפגיעה בבני משפחת מחבל שלא היו שותפים למעשה הרצחני, ולכאורה, לא יכולים היו לעצור בעדו. "למרות הטעמים המשפטיים, מעיקה מן הבחינה המוסרית המחשבה כי את עוונו של המחבל נושאים בני משפחתו, שככל הידוע לא סייעו בידיו ולא ידעו על מעשיו... אולם הסיכוי שהרס בית, או אטימתו, ימנע בעתיד שפיכות דמים מחייב אותנו להקשות את הלב ולחוס על החיים, העלולים ליפול קורבן למעשי זוועה של מפגעים, יותר משראוי לחוס על דייריו של הבית. אין מנוס מכך".
אינו יכול לטעון לאפליה לוי הוסיף כי האב לא הצליח להעלות טיעון שיש בו לערער את "כוחה ההרתעתי" של פעולה ההריסה. כמו-כן "לא עלה בידו לשמוט את הבסיס מתחת לטענת המדינה כי לא ניתן לוותר על אמצעי זה בהשגתה של התכלית המקווה - צמצום פגיעתו של הטרור... הנימוקים שהעלה בדבר הפגיעה בו ובמשפחתו - פגיעה שאין להתכחש לה, אינם שקולים כנגד הסיכוי כי אותה הפעולה תרתיע אחרים מלהצטרף לנתיב הדמים".
הוא אף דחה את טענת האב על אפליה בהריסת בתי מחבלים ערבים "טענת האב בדבר אפליה, שהיא מטבעה טענה של הגנה מן הצדק, לא תוכל להכות שורשים במצע אותו חרשו לעומקו, גלגלי הדחפור הנהוג בידי בנו".
בית המשפט ביטל את הצו המונע את הרס הבית.