כבר בסצנת הפתיחה, כשעשרים המועמדות עמדו מאובנות על הבמה, לבושות בשמלות קצרות ונוצצות, וידן הימנית מונחת בתנוחה בלתי טבעית על מותנן, היה ברור שטקס בחירת מלכת היופי יעמוד בציפיות. הטקס - שזו שנתו ה-59 - ידוע לשמצה כאירוע שכולו החלשה, השפלה וביזוי של בחורות צעירות, שנעות בו כבובות ראווה ממוכנות. נדמה שהזמן עצר בו מלכת: הוא עדיין מציג שמלות ערב גרוטסקיות ומבחילות; את גלית גוטמן, שבעיית הדיקציה שלה הולכת ומחריפה; את מרים נופך-מוזס, שנראית כבובת פורצלן חנוטה, ואת מצעד נותני החסויות שעולים לבמה על-מנת להכריז בעילגות אין-קץ על הזוכות ולהניח על ראשן את כתרי הפלסטיק הנשמטים.
אולם בעיקר השתמרו בטקס, בפורמלין של פאייטים וקרינולינות, אידיאלים של נשיות בנוסח שנות החמישים: סיוון ממודיעין הודיעה שהמוטו שלה הוא "להסתפק במה שיש לך בלי לחפש שום דבר אחר", עדי מתל אביב סיפרה שהיא אוהבת לשחק טניס כי "אתה לא חושב על כלום", הודיה מבאר-שבע הסבירה, ש"ההשתתפות בתחרות תיתן לי ביטחון עצמי", וקארין מבית דגן, הצהירה: "למרות שאני אישה, אני יודעת איך להחליף גלגל".
היטיב לנסח את רוחו הפרימיטיבית של הערב ראש עיריית חיפה, יונה יהב, שנראה כמו התנגשות בין עסקן מפא"י לבין קריאולה דה-ויל, בתסרוקת הלוואה וחיסכון בשחור-לבן. הוא כינה את מלכת היופי היוצאת "הדבר המקסים הזה". ה"דבר" הזה, מלכת האשפתות היפהפייה, שגוטמן העידה בהתרגשות ש"מסיימת שנת שירות בצבא היופי", צולמה רוקדת כמי שכפאה שד עם שני ילדים אדישים במרכז וראייטי.
יש דבר מה נוגע ללב בעליבות המיושנת של הטקס, ובהפקה הצעקנית והנוצצת, שבה נפערים תפרים גסים של היעדר תזמון וחוסר קואורדינציה. הצפייה בטקס אכן דומה לצפייה בבעל חיים קטן שמתעללים בו: היא משלבת בין חמלה, מיאוס וחרדה. שפכים רבים זרמו בירקון מאז שמלכת היופי זכתה לכבוד ויקר, הסעירה לבבות ונחשבה לסמל לאומי: הכבוד הזה שמור כיום לעינב בובליל. ועדיין, בהתמדה עיקשת, הוא מקלס מודלים מסורתיים של נשיות בובתית, צייתנית ובעיקר שותקת: על-אף שנוי מירושלים אמרה בראיון המוקלט "אני מקווה שתראו לא רק את היופי", היא - כמו גם חברותיה לטקס - לא הוציאו מילה מפיהן במהלכו.
ואולי אני מגזים, שהרי עקבות הזמן משאירות בו בכל זאת חותם: הכוונה היא לא רק לנתוני הרייטינג המתמעטים, אלא גם שכיום אין שמץ סיכוי שמישהי תצהיר על רצונה בשלום עולמי או מקומי, אם ברצונה לזכות בתואר "חביבת הקהל" (אם כי לא נפקד מקומן של מועמדות שחולמות למצוא תרופה לסרטן, או שמדקלמות: "מאוד חשוב לשמור על הארץ שלנו נקייה!"). ואפרופו שלום עולמי, גם אחינועם ניני ומירה עוואד - מצוידות בכוונות טובות - הפציעו בטקס עם השיר לאירוויזיון, שמעורר את אותה תחושה של מבוכה ואי-נוחות שמתעוררת כאשר פוגשים אדם שמשמיע שקר גס, ואיש לא מעיר לו על כך.
בכל זאת היו רגעים מעניינים: המפסידות פשטו מעליהן את החיוך המלאכותי, ונעו בעצבנות ובחמיצות מאחור; גלית גוטמן, ברגע של קוצר רוח, העיפה שתי מלכות יופי מהעבר מהבמה במילים: "אם עוד לא הבנתן - בשבילכן הטקס הסתיים!". ולפחות דבר טוב עשוי לצאת מהתחרות: לי מתל אביב התוודתה על כך שהיא אוהבת לקרוא ספרים, "במיוחד היום כשהכל סובב סביב הטלוויזיה". בלילה שלפני התחרות היא קראה את באדולינה, ואף הסבירה ש"המסר שלו ברור: את המלכה, בראש שלך את המלכה, וזה הכי חשוב". מלכה היא לא: היא הפסידה בתחרות, ואם בשל כך היא תשדרג את טעמה הספרותי - דיינו.
