הגעתי למרינה בהרצליה, בואך קניון ארנה, בערב יום רביעי קריר. על הנייר, קצת מרתיע לאכול במסעדה שנמצאת בקניון, ועוד בקומתו השנייה. בעודי מחכה לשותפתי לארוחה הקרבה ובאה, הרהרתי בשילוב המסוכן הזה של מסעדה וקניון. אין ספק שהמתכננים היו ערים לבעיה, כי כשחושבים על זה, מדובר באחד המקומות המושלמים למסעדות, שכמותן לא חסר בצידו המשקיף למרינה של הקניון. הכניסה לכולן היא מהמרינה, והן משקיפות על הרחבה הרומנטית אל מול היאכטות שכולנו התרגלנו לקנא בהן, ואם אתם לא מקנאים, ייתכן וקינאתם בעבר ועתה הגשמתם את החלום. תוך כדי שאני מדבר לעצמי, הגיעה בת זוגתי להערב, שתחייה. אל דאגה, לא עזבתי את שוק הרווקות, ואני עדיין פנוי להצעות (אוהב הליכות ארוכות על החוף, לאור השקיעה ולעבר מסעדת הדגים הקרובה. פרטים יימסרו למתאימות). בת זוגתי להערב - שתחייה אפילו פעמיים - היא גיסתי.
'ביסטרו 56' ממוקמת בקומה השנייה של מעוז המסעדות שבקניון ארנה, מיקום בעייתי, אולי, לאלה שנשארו למטה ולא זוכים ליהנות מהמסעדה. לי, לעומתם, אין עם זה בעיה. התיישבנו בתוך המסעדה, מעט רחוק מנוף היאכטות היות ולילותיה הארקטיים של הרצליה אינם מאפשרים זאת, מה גם שחסרונה של השמש אינו מועיל. המסעדה גדולה ומרווחת, עם מרפסת מקורה, אני מניח עקב החורף, בוטים מגניבים עם ספות בתוככי המסעדה ושולחנות רגילים בשאר האזורים. השולחן שלנו היה מהרגילים, אל מול המטבח הפתוח ועם זווית הצפייה הכי טובה על הנעשה בו ובשאר המסעדה. עיצוב המסעדה לא מתחכם, יפה, חמים ונעים. אני לא יודע לתאר עיצובים, אבל מעצב מנוסה היה אומר שהמנורות מדברות עם הווילונות, שמדברים עם הספות, שבתורן מדברות עם עכוזיהם של הסועדים. לא יודע מה אתכם, אבל לי יש דיבור צפוף עם סטייק.
לצידנו הופיע הדי, מנהל המסעדה, בשביל לדבר. רואים שהוא לא חדש בתחום ויודע איך לגרום לי לדבר גם, כי הוא לא בא בידיים ריקות והביא לנו גם משהו לשתות. קוקטייל פתיחה מתקתק, דל באלכוהול, של קמפרי אשכוליות אדומות ופסיפלורה קמפשיין (28 שקל האחד) שמדבר מצוין עם קיבה ריקה. מסתבר שהדי מנהל את ביסטרו 56 מזה חמישה ימים בלבד (נכון ליום הביקור), וכמוכם וכמוני, גם הוא נרתע מעצם כשרותה. ארוחה אחת טובה שינתה את דעתו, ומבחינתי עכשיו הגיע תורנו. לדבר, כמו שאתם רואים, וחלקכם יודע מצוין, אני יכול במשך שעות, אבל הזמן קצר, המאכלים מרובים והדיבורים, מה לעשות, מיותרים. לשולחן הגיעו סביצ'ה סלמון (42 שקל), גדול במידותיו, שדיבר מצוין עם האבוקדו שבתוכו, ועם טוויסט קראנצ'י שזוהה על-ידי כשקדים ועל-ידי גיסתי כעוד משהו, שלא זיהינו. שנינו הראנו כוח רצון יוצא דופן כשהשתדלנו להימנע מהלחם שהגיע עם הסביצ'ה. שלא תבינו לא נכון, לחם הוא תוספת חשובה, אבל לנו יש דברים חשובים יותר לדבר עליהם. הגיעה גם פטריית פורטבלו ממולאת בשר (42 שקל), שהזכיר לי את הקציצות של אמא. לצמד התווספה לה פסטייה מרוקאית (48 שקל), שהיא בצק עלים ממולא בשר טחון ומעוטר בקינמון ואבקת סוכר. יש על מה לדבר. לצד המנות הראשונות לגמנו מבקבוק יין קברנה סוביניון טרה רוסה של יקב תבור (125 שקל) שליווה אותנו במשך כל הארוחה.
לאחר התמהמהות קלה עם המנות הראשונות, עקב גודלן המרשים, התפנינו למנת ביניים. סורבה קוקוס עם מעט קמפרי, שמרירותו הפתיעה אותנו (לטובה, הרי אנחנו עדיין לא בקינוח) ואלכוהוליותו החלה נספגת בדם יחד עם הקוקטיילים והיין, שכוסותיו לא הספיקו להתרוקן ולו פעם אחת. לעיקרית אכלה גיסתי - שתחייה שלוש פעמים עם גלידה - צלעות טלה (135 ₪) שהגיעו לצד רוטב טריאקי-ברביקיו. בשר הצלעות היה רך ועם טעם ניכר של על-האש. לדבריה, היא הייתה מעדיפה את הרוטב על הצלעות, כזיגוג. אני התפנקתי עם אנטרקוט '56' ברוטב פורט, לצד תפוחי אדמה בסגנון קייג'ון (105 שקל). אני נוטה לחשוד בסטייק שמגיע עם רוטב עליו ולא לצידו, אבל אין מה לדבר, הסטייק היה מצוין והרוטב התאים לו מאוד. בשלב הזה האלכוהול התחיל לדבר, והדיבורים השתלטו שוב על העניינים. אנחנו כבר די מפוצצים עם שילוב נהדר של בשר ואלכוהול בבטן.
עצרתי לדקה את הדיבורים ופסעתי לעבר השירותים, שהיו נקיים ומעוצבים, עם רעש וונטה מזמזם שמדברת עם הריחות השליליים ואומרת להם להסתלק. עדיף רעש על ריח. למרות שחזרתי קצת בזיגזגים, הוחלט שבקבוק יין, קוקטיילים ומנת ביניים קטנה ומטריפה לא מספיקים (היו גם מים, איפשהו, אבל אליהם התפניתי רק כשנגמר לי האלכוהול). על השולחן חיכו לנו שוטים של לימונצ'לו (28 שקל האחד) שהפתיעו אפילו אותי בחוזקם ושרפו את דרכם לקיבתי תוך כדי שהם מפנים את המקום לקינוחים. אגב קינוחים, השלב הזה בעייתי משתי סיבות. האחת, עקב היותי קינוחיסט קטן מאוד, שלא צריך הרבה מתוק בשביל לספק את התאווה לסוכר. השנייה, כי מדובר במסעדת בשרים כשרה. גיסתי נהנתה מפאי תפוחים (34 שקל), שללא ספק היה הקינוח שאני הייתי בוחר בו. בצק, עם תפוחים, מתקתק אך לא מדי, כמו שצריך. בצד שלי של השולחן היה זה שוקולד נוגטין (36 שקל). המילה שוקולד נשמעת מאיימת במיוחד במסעדה כשרה, אבל כשחושבים על זה, שוקולד חלב זה רק סוג אחד של שוקולד, ומה שחשוב זה בכלל הקקאו. זה קינוח שמתאים לחובבי הסוכר היותר כבדים. לי הספיקו שניים-שלושה ביסים בשביל להסתפק.
לסיכום, אפשר שלא להתייחס לפרטים, כי מבחינתי כשארוחה מסתיימת כשאני שבע ודמי מהול במשקאות חריפים, זה סימן שהיה טוב. על אחת כמה וכמה, כשגם טעים, נעים ויש דיבורים. אנחנו יצאנו מרוצים, גם מהטעם, גם מהכמות וגם מהיחס המפנק. נפרדנו לדרכינו והלכנו כל אחד למיטתו, כי זה מה שצריך לבוא בסופה של ארוחה טובה, ששכנעה גם אותנו שכשרות היא איננה מגבלה, אלא שינוי. אני יכול לספק על הערב הזה עוד המון דיבורים, אבל עזבו שטויות, אני יודע שאתם רעבים.
