איך מספרים על השואה לילדים? בהצגה הוותיקה "העדי של עדי" ניסו להשיב על השאלה, שלעולם לא יהיה לה פתרון פשוט, בעזרת סיפור מסגרת שבו עדי הצעירה מוזמנת אל ביתה של סבתה לרגל יום הולדתה. בפגישה הסבתא מעניקה לה שרשרת עם עדיליון בצורת לב, שאבדה במלחמה ונמצאה שנים אחר-כך. למעשה, סיפורה של השרשרת, שאבדה עם הגירוש, הוא סיפור השואה של הסבתא, שהייתה בעצמה ילדה בתקופת המלחמה והסתתרה במנזר, שם שמרה על שתיקה מוחלטת כדי שלא יגלו את יהדותה.
נאוה מקמל-עתיר עיבדה את המחזה על-פי ספרה. בתיאטרון אורנה פורת הוא זכה לבימוי שהצליח לצייד אותו בפתרונות הבימתיים הנכונים (דדי ברון). וכך, עדי תעצור את ההתרחשות, תקפיא אותה ממש, כשהמלחמה תגיע אל העיר, והפצצות ירעימו באוזניים. היא מפחדת, בדיוק כמו הצופים בקהל, ובצעקה "אני פוחדת" היא לא רק מנסחת את החששות שלהם, היא גם מדגישה כי לפחות כרגע זהו מעשה אמנות, לא מציאות.
התפאורה אפורה, קודרת, ומזכירה דימוי של מחנה, אף שבהמשך מתברר כי חלקה מייצג דווקא את המנזר שבו שהתה הגיבורה, סגורה ושותקת. המשחק של רוב הנוכחים טוב, ובמיוחד בולטות שרון דנון בדמותה של עדי ושגית אמת כסבתה. כמה מהשחקנים מגלמים בהצגה תפקידים כפולים - עניין שאינו נדיר כלל בתיאטרון בכלל ובתיאטרוני ילדים בפרט. במקרה זה יש לכך גם משמעות, כשאב המשפחה מגלם בהמשך קצין נאצי (עופר זוהר); המשמעות, של הקורבן שנהפך למקרבן, חולפת בוודאי מעל לראשי הילדים, אך אין בכך כדי להמעיט בחשיבותה.
בתי ספר רבים נוהגים לאמץ את ההצגה ולקחת אליה תלמידים מכיתות ג'-ו'. בשבת תהיה הזדמנות לא שכיחה לצפות בה עם ההורים.
העדי של עדי, מאת נאוה מקמל-עתיר ובעיבודה. בימוי: דדי ברון. שבת ב-11:30, מרכז סוזן דלל, תל אביב.
