בנות לניצולות שואה טיפלו באמהותיהן אשר הגיעו לגיל הזיקנה, בצורה יותר מסורה, רגשית ומעשית. כך עולה (יום ב', 20.4.09) ממחקר שנערך באוניברסיטת חיפה.
המחקר נערך על-ידי ד"ר שרית אלקלעי, בהנחיית פרופ' אבי שגיא-שוורץ ופרופ' הדס ויסמן. המחקר נערך בקרב מדגם מייצג של 78 נשים: 42 בנות בוגרות לניצולות שואה ו-36 בנות בוגרות של נשים שנולדו באירופה, אך עלו לארץ עם משפחתן הגרעינית לפני 1939 ולמעשה לא חוו את השואה.
במסגרת המחקר, חולקו קבוצת הבנות של ניצולות השואה לשתי תתי-קבוצות: בנות שגדלו תוך מעורבות גבוהה בנושא השואה - טראומת השואה הייתה נוכחת ברמה גבוהה בבית, הן בתקשורת ישירה והן בתקשורת לא מילולית ובנות שגדלו במעורבות נמוכה בנושא השואה - טראומת השואה הייתה נוכחת ברמה נמוכה בבית והאם לא סיפקה עובדות רבות על תקופה זו.
מנתוני המחקר עולה, כי בנות שמעורבותן בשואה הייתה גבוהה, ביטאו נטיות פרו-חברתיות גבוהות יותר כלפי אמהותיהן. אותן בנות הצליחו להגיב ביתר אמפתיה כלפי האם ולהושיט לה יותר סיוע רגשי או מעשי. כמו-כן, הן השקיעו יותר זמן בתמיכה פסיכולוגית לאם. הבדלים אלה היו גם כלפי הבנות שגדלו במעורבות נמוכה בנושא השואה וגם כלפי הבנות שאמהותיהן כלל לא חוו את השואה.
מהממצאים עוד עולה, כי במספר תחומים כמו: טיפול פיזי-רפואי, הסעות ממקום למקום, עריכת קניות עבור האם, סיוע בהחזקת הבית וכדומה, הראתה כל הקבוצה של הבנות לניצולות שואה, רמות גבוהות יותר של התנהגות פרו-חברתית כלפי האם לעומת קבוצת הביקורת.
לדברי ד"ר אלקלעי, החשיפה הגבוהה למשמעות טראומת השואה של האם, איפשרה לבת להיכנס לנעליה של האם ולהבין טוב יותר את התנהגותה ומניעיה. "במצבי מצוקה של האם, נשים אלו הגיבו לא רק בפתרון הבעיה הקונקרטית, אלא גם באופן רגשי ולעיתים הן אף סייעו לאם במחיר של הקרבה עצמית, ובכך הפגינו אלטרואיזם", אמרה החוקרת.
