שלא כמו אחיהם בגליל המערבי וביתר חלקי הארץ, מפגינים הדרוזים ברמת הגולן נאמנות לשלטון בדמשק. הם חוששים כי יבולע להם במקרה שמדינת ישראל תחליט למסור את הרמה חזרה לסורים. אצל הזקנים קיימים רגשות מעורבים כלפי ישראל, ואילו אצל רוב בני הדור הצעיר מדובר ביחסי איבה למדינה ולמה שהיא מייצגת. בודדים שכן תומכים בה אינם מעיזים לומר את דעתם בגלוי. הלך הרוח הוא פרו-סורי עד כדי הנפת דגלי סוריה ביום העצמאות הסורי.
הדרוזים מרוכזים במג'דל שאמס, בעין קנייא ובבוקעאתא, כאשר הגרעין הקשה התומך בסוריה נמצא בכפר מסעדה. למרות זכאותם באזרחות ישראלית, רבים מהם מעדיפים שלא להנפיק תעודות זהות. היחס האוהד לסוריה אינו מונע מישראלים רבים לפקוד את המסעדות במקום ולפרנס את התיירות הדרוזית המקומית.
ייחודה של העדה הדרוזית הוא בנאמנות אנשיה למדינה בה הם חיים. כמו בישראל, גם הדרוזים החיים בלבנון, בסוריה ובירדן מוכנים להילחם ולהקריב את חייהם למען המדינה. למרות הערבות ההדדית בין הדרוזים, כאשר מדובר במלחמה בין מדינות מניחים הדרוזים את השיקולים בצד, ומוכנים אף להילחם באחיהם הנמצאים מן העבר השני של הגבול.
הדבר אינו מונע מהם מלהזדהות עם אחיהם מעבר לגבול הלבנוני, במקרים בהם הם נעשקים או מותקפים בידי נוצרים או שיעים. כך, למשל, גם מקרה של מוות של מנהיג דרוזי דתי גורם לאמפתיה ולהקמת סוכת אבל גם כאן בישראל, ולהפך.
להבדיל, מקרים של קשרי נישואים בין דרוזים בגולן לדרוזים בגליל נדירים, ויוצרים בעייתיות לא-קטנה עבור הכלות בעדה. לרוב, מתאפשר מעבר בין-גבולי לצורכי חתונה במעבר קוניטרה שעל הגבול הסורי.