דב גרינוולד, הגיש לבית משפט השלום בתל אביב, תביעה כספית נגד חברת הביטוח מנורה לאחר שהרכב שלו, מסוג טויוטה קורולה, נהרס כליל בתאונה. מכתב התביעה עלה שביום 18.11.04 טס התובע לארה"ב למשך מספר שבועות וביקש מאלכסנדר פורמנוב, שעבד כשוער בבניין להתניע את הרכב פעמיים בשבוע, לשם מניעת התרוקנות המצבר. לדברי התובע, הובהר מפורשות לפורמנוב שתפקידו מסתכם בהתנעת הרכב והוא אינו מורשה לנהוג בו. עם שובו של התובע ארצה בתאריך 10.12.04 התברר לו שפורמנוב נסע ברכב ללא רשותו, התנגש ברכב אחר ובעמוד והסב לרכב נזק מסוג "אובדן גמור".
התביעה הוגשה גם כנגד פורמנוב, אולם בהמשך טען התובע שהלה עזב את הארץ והתביעה כנגדו נמחקה. חברת הביטוח דחתה את פניותיו של התובע לתשלום תגמולי ביטוח על-פי הפוליסה, בנימוק של היעדר כיסוי ביטוחי שכן הפוליסה ביטחה את נהיגתו בלבד. התובע טען, שלא ביצע פעולה אסורה על-פי הפוליסה, שכן אין בפוליסה איסור על מסירת מפתחות הרכב לשם הנעת המנוע ושימור המצבר. "דרישה האוסרת פעולה מסוג זה צריכה להופיע בפוליסה במפורש ובאופן מודגש, בהתאם לסעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 המחייב כי תנאי או סייג לחבות המבטח יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו או יצוינו בה בהבלטה מיוחדת. לא התקיים החריג המופיע בפרק א' לפוליסה, לפיו תנאי לכיסוי בגין גניבה ו/או נזק בזדון תוך כדי גניבה ופריצה הוא כי מפתחות הרכב אינם נמצאים ברכב בזמן שהנהג נמצא מחוץ לרכב. בענייננו מדובר בנזק בזדון שלא תוך כדי פריצה וגניבה".
חברת הביטוח טענה להיעדר כיסוי ביטוחי, הואיל וברכב המבוטח נהג מי שאינו מורשה לנהיגה על-פי הפוליסה. לדבריה, יש לדחות את התביעה מאחר שהתובע לא הוכיח את הארוע, ועדותו בנושא הינה עדות יחיד של בעל דין. "בפרק א' לפוליסה מופיע תנאי לכיסוי בגין נזקי גניבה, לפיו מפתחות הרכב אינם נמצאים ברכב בזמן שהנהג נמצא מחוץ לרכב וכי ברכב המבוטח מותקנים אמצעי המיגון המופעלים כל זמן שהנהג נמצא מחוץ לרכב. בענייננו, הודה התובע כי מסר את מפתחות הרכב לפורמנוב והדריך אותו כיצד לנטרל את מערכת האזעקה. במעשיו אלה פעל התובע בניגוד מוחלט לתנאי הפוליסה לכיסוי בגין גניבה. ומכאן שמתקיימים התנאים לקבוע כי חלה התנהגות בלתי זהירה של המבוטח הפוטרת את המבטחת גם על-פי דיני הרשלנות". חברת הביטוח הוסיפה שיש להשית על התובע אשם תורם.
השופטת חדווה וינבאום-וולצקי דחתה את התביעה. "עדות התובע נותרה בגדר עדות יחיד של בעל דין. כאמור, פורמנוב לא אותר, ולא הובא מטעם התובע כל עד בסוגיית מתן ההרשאה והיקפה. אף לא הובא מטעמו כל פירוט או הסבר, מדוע פנה דווקא לשוער הבניין ולא לקרוב משפחה כלשהו, שכן קרוב או מכר אחר. התובע לא עשה רושם בלתי אמין, אך גם אם הייתי מקבלת את עדותו כי לא התיר לפורמנוב לנהוג ברכב, עדיין איני רואה לחייב את הנתבעת בתשלום תגמולי הביטוח, שכן אני סבורה כי האירוע נשוא התביעה אינו מכוסה בפוליסה".
עוד אמרה כי לא ניתן להסיק דבר באשר לכוונתו של פורמנוב, "באשר הלה מעולם לא אותר ולא העיד בפניי. דווקא סביר שפורמנוב לא התכונן לגנוב את הרכב אלא לעשות בו שימוש ולהחזירו למקומו בחניון בטרם ישוב התובע מנסיעתו. הטענה המבקשת לייחס לפורמנוב פעולה בזדון מהווה הרחבת חזית ואך למעלה מן הצורך ראיתי לציין, כי סביר יותר להניח שכוונת פורמנוב הייתה לעשות שימוש ברכב ולהשיבו לתובע בטרם זה ישוב מנסיעתו. איני סבורה שפעולה זו עולה כדי פעולה בזדון שכן לא נראה שהייתה לפורמנוב כוונה להרע לתובע ומכל מקום אף טענה זו לא הוכחה".
השופטת ציינה כי היא סבורה שהתוצאה אליה הגיעה "מתיישבת עם מדיניות משפטית ראויה, אשר תכווין אנשים המעוניינים להגן על רכושם במקרה כגון זה נשוא התביעה, שלא להסתפק בפוליסה מצומצמת. באם בחר התובע בפוליסה המכסה אך את נהיגתו שלו (ואשר עבורה שילם פרמיה נמוכה יותר) אל לו להלין על חברת הביטוח. התובע חויב לשאת בהוצאות חברת הביטוח בסך של 7,500 שקל".