רחל ון-קרפלד תבעה את אריה יקר בבית משפט לתביעות קטנות בירושלים בסכום של 2,300 שקל לאחר שביטל חוזה שכירות שנעשה בעל-פה. מכתב התביעה עלה שבין הצדדים התנהל משא-ומתן להשכרת דירתה של התובעת, שהחל במהלך חודש מאי 2008 ובמהלך חודש יוני 2008 אמור היה חוזה השכירות להיחתם.
מהתכתבות בדואר אלקטרוני שצורפה לכתב התביעה, עלה שלפחות עד יום: 17.6.08 הביע יקר את רצונו לשכור את הדירה והתבקש למסור מסמכים שונים ו"לסגור" עם התובעת את אופן תשלום השכירות. מועד חתימת החוזה שנקבע ליום: 22.6.08, נדחה על-ידי יקר, וביום: 26.6.08 הודיע לתובעת, שאינו מעוניין לשכור את הדירה.
יקר אמור היה להיכנס לדירה ביום: 1.7.08. התובעת התרעמה בכתב התביעה שנאלצה לחפש שוכר אחר, והדירה הושכרה מיום: 15.7.08. לאור זאת ביקשה לחייב את יקר במחצית עלות השכירות בסך של 900 שקל. כמו-כן ביקשה פיצוי בסך 1,000 שקל עלות ריהוט שפינתה מהדירה לבקשת יקר וכן 400 שקל בגין ביטול זמן, הכנת הסכם וטלפונים.
בכתב ההגנה טען יקר, שבמועד מוקדם יותר הודיע לתובעת שאינו מעוניין לשכור את הדירה מאחר שאינה מתאימה לו. הוא ביקש לדחות את התביעה בהעדר עילה.
השופטת תמר בר-אשר צבן קיבלה את התביעה וחייבה את יקר לשלם לתובעת תוך 30 יום, סכום של 900 שקל בתוספת 200 שקל הוצאות משפט. אם הסכום לא ישולם במועד הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
השופטת קבעה שההתכתבות בדואר אלקטרוני, שצורפה לתביעה עומדת בסתירה לטענתו של יקר. "לאחר ששמעתי את הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, שהנתבע אכן ביטל את ההסכם שאליו הגיע בעל-פה עם התובעת לשכור ממנה את הדירה סמוך למועד שבו היה עליו לחתום על הסכם השכירות ולהיכנס לגור בדירה. מסיבה זו, עליו לשאת בשכר הדירה עבור השבועיים שבמהלכם עמדה הדירה ריקה עד אשר נמצא שוכר אחר במקומו".
יחד עם זאת, אמרה השופטת כי גם אם אומנם הריהוט שפורט בכתב התביעה פונה מהדירה לבקשת הנתבע, "לא הוכח כי התובעת לא עשתה בכך שימוש אחר, כי הריהוט לא הוחזר לדירה ואף לא הוכח שוויו בפועל. בנסיבות אלו, אינני סבורה שעל הנתבע לשאת בעלות ריהוט זה".
