עמוס ברנס, מי שזוכה לאחר מאבק של שנים מאשמת רצח החיילת רחל הלר, יצטרך להפשיל שוב שרוולים ולהוכיח כי נגרם לו עיוות דין. זאת במסגרת תביעה פיצויים נגד המדינה והשוטרים שהיו מעורבים במשפטו. בית משפט העליון דחה (יום ב', 18.5.09) בקשתו לפטור אותו מהצורך להוכיח את אחריות המדינה לנזקיו בגין עיוות הדין וזאת על בסיס קביעתה זו של שופטת בית משפט העליון דליה דורנר בהחלטתה כי ייערך לו משפט חוזר.
השופטת אילה פרוקצ'יה קבעה כי אותה החלטה של דורנר על משפט חוזר, הייתה מעין הליך מקדמי של בחינת ראיות "במבט על", ו"אין לייחס לאמירות שונות בהחלטה בדבר עריכת דיון נוסף – טעם של קביעות נחרצות בעלות משמעות חלוטה".
בהליך ההרשעה נפלו פגמים חמורים כזכור, ברנס הורשע ב-1975 ברצח החיילת רחל הלר וריצה עונש של 8 שנים. עם שחרורו יצא למאבק להוכיח את טענתו כי הוא חף מפשע והורשע שלא כדין. הוא הגיש בקשות למשפט חוזר ורק הרביעית נענתה לאחר שהשופטת דליה דורנר, אז שופטת בית משפט העליון, קבעה כי "בהליך הרשעתו של ברנס נפלו פגמים חמורים". עוד כתבה כי "בפגמים אלו הרובצים לפתחה של המדינה, בצירוף האפשרות כי מודעות להם הייתה משנה את תוצאות משפטו של ברנס, די כדי להורות על קיום משפט חוזר".
נקבע, כי לברנס יתקיים משפט חוזר בבית משפט מחוזי בנצרת, אך המדינה ביקשה לחזור בה מכתב האישום מטעמי "חוסר עניין לציבור עקב חלוף הזמן". ברנס התנגד ובסופו של דבר זוכה על-ידי בית המשפט שאף פסק לו פיצוי של כמיליון שקלים.
ביקש פטור מהוכחת עיוות הדין לפני כחמש שנים, הגיש ברנס, יחד עם אחיו, תביעת נזיקין נגד המדינה והשוטרים המעורבים בפרשה - סנ"צ בדימוס שאול מרכוס, פקד בדימוס יהודה אלבז, פקד בדימוס יחיאל פיקהולץ. במסגרת התביעה ביקש להכיר בקביעותיה של דורנר בהחלטה על משפט חוזר כפוטרות אותו מהצורך להוכיח את אחריות המדינה בתביעת הנזיקין. בקשתו נדחתה בבתי המשפט, והוא עתר לבית המשפט העליון.
בעתירה, טענו באי-כוחו עוה"ד אלי זהר, רועי בלכר ואתי זהר, כי לאחר שהמדינה החליטה לא לקיים לו משפט חוזר "היא אינה יכולה עוד להעמיד למבחן את הממצאים שנקבעו בהחלטה על משפט חוזר – אשר על פיהם לא זכה למשפט הוגן". עוד טענו כי "המדינה אינה יכולה לטעון לאשמתו של ברנס, כפי שהיא מנסה לעשות בכתב ההגנה שהוגש בהליך האזרחי, מעשה זה אינו אלא ניסיון להתנער מחובתה לשלם פיצויים לברנס על נזקיו", נזקים בגין מאסר שווא של שמונה שנים והליך לא ראוי ולא הוגן.
מנגד, המדינה טענה כי בהליך שקיימה דורנר "לא נשמעו עדויות ולא נקבעו ממצאים עובדתיים על יסודו". למעשה, דורנר בחנה ב"מבט על" את הראיות ועסקה בשאלה האם קיים "חשש של ממש" כי בהרשעת ברנס נגרם עיוות דין. "בחינת ראיות במבט על אינו מוליד קביעות העשויות להקים השתק פלוגתא במסגרת כללי 'מעשה בית דין'", טענה המדינה.
אמירות שאינן קביעות "חלוטות" כאמור, בקשת ברנס נדחתה. השופטת אילה פרוקצ'יה קבעה כי ממצאים ומסקנות בהליך פלילי אינם פוטרים מהתדיינות בהליך אזרחי גם אם הוא מתנהל בין אותם צדדים ובאותן שאלות. כמו-כן קבעה כי דורנר קיימה למעשה "הליך מקדמי" שבו בחנה ב"מבט על" את חומר הראיות ובסופו קבעה כי קיימת אפשרות לעיוות דין בהליך הפלילי בו הורשע ברנס. לנתבעים בתביעת של ברנס לא ניתן יומם ולא ניתנה להם אפשרות לטענות את טיעוניהם בשאלות המצויות במחלוקת. השופטת קבעה עוד כי אין לייחס ל"אמירות שונות" בהחלטת דורנר על עריכת דיון נוסף "טעם של קביעות נחרצות בעלות משמעות חלוטה".
בית המשפט פסק כי התביעה האזרחית של ברנס תתנהל כסדרה על-פי כללי סדר הדין וכי "על התובעים להוכיח ברמת הוכחה המקובלת בדין האזרחי את אחריות המדינה לעוולות הנזיקין הנטענות נגדה וכן את היקף הנזק המיוחס לה".
