בית משפט השלום בתל אביב הרשיע (יום ד', 27.5.09) מתקין טלויזיות בבית חולים, יונה עמית, במעשה מגונה בחולה. מדובר במעשה שבוצע בחולה בעת ששהתה בהתאוששות לאחר ניתוח גב והייתה נתונה במצב חוסר אונים. השופט דן מור קרא בהחלטה למשרד הבריאות לבחון מחדש את המדיניות המאפשרת למתקיני טלוויזיה להסתובב בבית חולים בחדרי חולות וחולים ללא אישור מפורש של אחיות וללא הסכמת החולים.
מדובר בפרשה מלפני כשנתיים, לאחר ניתוח שעברה המתלוננת בגבה. אירוע המעשה המגונה התרחש כאשר המתלוננת שכבה על צידה בחדר התאוששות, כשפניה אל הקיר. הווילון סביבה היה מוסט חלקית והיא הייתה לאחר עשיית צרכיה לתוך סיר. המתלוננת לחצה על לחצן האיתות לאחיות כדי שיסייעו לה, באשר היא נותרה כשתחתוניה ומכנסייה מופשלים על רגליה ללא יכולת להרימם. היא סבלה מכאבים עזים וכאשר קריאותיה לא נענו, היא מיררה בבכי.
"איזה יפה את" לפתע שמעה קול גברי מאחוריה ששאל אם היא זקוקה לעזרה ואם היא רוצה שיכסו אותה. המתלוננת סברה כי מדובר באח בית חולים והשיבה בחיוב. הדובר הרים את תחתוניה ומכנסייה ורק לאחר מכן התקרב לצד המיטה ונעמד מול פניה. אז היא ראתה כי מדובר במתקין הטלוויזיה שהיה בחדרה יום לפני כן. הוא התיישב לידה, שאל אותה מדוע היא בוכה "והחל ללטף אותה בצוואר מעל החזה... בידה ובגבה". הוא אף אמר לה, "איזה יפה את". הוא ביקש את מספר הטלפון שלה והיא הבהירה כי היא נשואה ואם לשלושה ילדים והוא השיב לה כי "זה לא מפריע לו". מהאישום עולה עוד כי בהמשך אף נגע באצבעו מסביב לשפתיה "בתנועה אינטימית".
הנאשם כפר במיוחס לו וטען באמצעות בא-כוחו, עו"ד עדי קידר, כי התקין יום לפני כן טלוויזיה וכשבא לגבות כסף, שמע את המתלוננת בוכה. לטענתו הוא הרים את מכנסיה, כיסה אותה בשמיכה וניגב את דמעותיה. אמר לה שהיא מקסימה ושאל אותה אם היא רוצה ללכת איתו לבית קפה ואף ביקש את מספר הטלפון. עוד טען כי כאשר הודיעה לו שהיא נשואה עם ילדים, אמר לה: "לא משנה" ויצא מהחדר.
מנין שאב את עזות המצח בהחלטה להרשיעו בעבירה של מעשה מגונה, כתב השופט דן מור כי בניגוד להתרשמותו ה"שלילית" מהנאשם, התרשם מעדות המתלוננת, עדות של "אישה משכילה, בטוחה בעצמה וערה לזכויותיה. גם למעלה משנתיים לאחר האירוע תיארה באומץ את פרטיו המלאים, על אף חוסר הנעימות הכרוכה בכך... גרסתה הייתה עקבית וברורה... השתדלה לדייק בדברים ולא להזים או 'לנפח' בתיאורה את מעשי הנאשם".
השופט דחה ניסיון הנאשם לסתור את מהימנות עדות המתלוננת והוסיף כי "לא מצא סיבה הגיונית וכל טעם ממשי בגינם תרצה המתלוננת להעליל שווא דווקא על הנאשם, אדם זר לה לחלוטין, בנסיבות בהן כל שרוצה אדם סביר בנעליה לאחר ניתוח גב הוא לשוב לביתו לחיק משפחתו".
השופט כתב עוד בהחלטה כי לא ברור לו מנין שאב הנאשם את "עזות המצח" לגשת מעבר לווילון שהיה מוסט בחלקו ל"מיטת המתלוננת שהייתה מבוגרת ממנו וזרה לו, שמיררה בבכי ולא הייתה מסוגלת לזוז ותחתוניה ומכנסייה מופשלים על רגליה, ולנגוע בה ולא להימלט מהמקום ולקרוא לאחות שזהו תפקידה... ואם לא די בכך, גם אחרי שהרים בגדיה התחתונים לא קרא לסיוע מהצוות, אלא התיישב ליד מיטתה והחל ללטפה ו'לנגב דמעותיה', לטענתו, תוך שהוא שואל 'אם זה מרגיע אותה' ומבקש ממנה את מספר הטלפון שלה כדי שיוכלו לצאת יחד לשתות קפה. האם אין זה אלא ניצול מחפיר של חוסר האונים בו הייתה נתונה המתלוננת?"
לבחון הצרת צעדי מתקיני טלוויזיה אין מדובר ב"התנהגות בלתי מוסרית" מצד הנאשם, כתב השופט, אלא הוא פעל באופן "המהווה את מימוש כל יסודות העבירה בה הורשע... כל אדם סביר היה ממהר מיד לאחיות למתן עזרה למתלוננת ולא ניגש לאישה זרה ומרים את תחתונה המופשלות תוך חדירה בוטה לפרטיותה, אלא מתוך רצון לגירוי ולסיפוק והכל תוך ניצול מצבה הקשה".
השופט מתח ביקורת על הפרקליטות שהסתפקה באישום קל יותר בפרשה ולא האשימה את עמית בעבירה של ביצוע מעשים מגונים "תוך ניצול מצב אחר המונע ממנה לתת הסכמה חופשית" - עבירה מסוג פשע. כמו-כן קרא לבית החולים ולמשרד הבריאות לבדוק מחדש את המדיניות המאפשרת למתקיני טלוויזיה להסתובב באופן חופשי במחלקות ולהיכנס לחדרי חולות וחולים ללא אישור מפורש של אחיות ובהסכמת החולה.
