כתובת הגולש תישאר חסויה

בניגוד להיעדר הסכמה על מתן צווים לחשיפת גולשים, יש לדבריה הסכמה על הכל כי יש לתת משקל ראוי לחופש הביטוי כאינטרס המשרת את רצונה של מדינת ישראל לחברה חופשית ודמוקרטית. מוסכם על הכל, לדבריה, כי "פריסת ההגנה של הזכות לחופש הביטוי על דברי גולשים המתפרסמים באינטרנט מבטיחה שיח חברתי חופשי ופתוח והחלפת מידע ודעות, באופן הנרחב יותר משהכירה האנושות עד היום". התגוביות, כמוהן כשיח שהתנהל בזמנו ב"כיכר השוק" וכמו אותו שיח אין מדובר ב"שיח ספרותי" ואכן הגולשים "'גולשים' לשפה בוטה ולשפת הרחוב וה'שוק'". עם זאת, "שפה רדודה אינה עילה בפני עצמה להטלת מגבלות על ניהול השיח האמור". לצד הזכות לחופש הביטוי קיימת הזכות "לאנונימיות ולפרטיות" אשר בזכותה גדלה מצבת המשתתפים בשיח הציבורי והסרתה תגרום ל"אפקט מצנן ומצמצם". "אין לדעת את מחירו של אפקט הצינון", או מה המחיר שתשלם על כך החברה. האנונימיות לדבריה נותנת הגנה מפני "עריצות והתנכלות... מאפשרת לפרט להתבטא ולחשוף או להתריע על מחדלים ואי-סדרים ללא פחד וללא חשש להתנכלות".

התובע, בשל מקצועו העיתונאי, "מודע היטב לערך הרב שיש במקורות עיתונאיים חסויים כאשר העוסקים בעיתונות פועלים להגן בחירוף-נפש על האנונימיות של מקורות מידע אלה". יש להניח שגם הגולשים מעוניינים לשמור על האנונימיות שלהם "כפי שהתבטא בעצם הבחירה שלהם להשתתף בטוקבק תוך כדי שימוש באנונימיות ושם כינוי". בהחלטה הצביעה השופטת על קושי נוסף בסוגיית חשיפת כתובת מחשב-גולש (IP) . חשיפה זו לא בהכרח תביא לגילויו של הגולש ה"עבריין" שכן הכתובת מובילה אל המחשב שממנו יצאה התגובית אך לא אל הגולש עצמו וייתכן שהמחשב משמש אנשים שונים. מצד שני, מתן צו לכתובת מחשב עלולה להשפיע על בעלי אתרים, ספקי שירות ומשתמשים אחרים ברשת, על הציבור כולו, "ועל עצם המשך התפתחות הרשת כחלק מתרבותנו ועל המשך התפתחותה הטכנולוגית".

השופטת קבעה עוד כי בתגוביות לא נמצאו דברים שיש בהם כדי לפגוע במערכת היחסים בין העיתונאי לעתונו, כטענתו. מדובר לדבריה ב"גוף עיתונאי גדול המכיר היטב את הביקורת הבוטה הרווחת בטוקבקים ברשת. העיתון בעצמו עוסק לא פעם בהשמעת ביקורת בוטה כולל באשר לתנאי העסקתם של עובדים בתחומים אחרים. העיתון הינו בעל הידע המהימן ביותר באשר לתנאי העסקתו של התובע ושירותיו לעיתון. דברי 'בלע' אודותיהם, המושמעים מפי גולש אנונימי אינם גורעים מהעובדות הידועות למעסיק באופן בלתי אמצעי". כמו-כן קבעה כי בתגוביות לא נוהל "מסע השמצה שיטתי ומכוון", כטענת העיתונאי.

השופטת ציינה כי הבקשה שבפניה נבחנת במעמד "צד אחד" בהעדר הגולש וכי ההגנות האפשריות שבפי המפרסם והסעד הסופי "לוטים בערפל". עם זאת ניתן לבחון האם החוק מעניק הגנה לתובע זה. החוק הנותן הגנה על תובעים מפני ביטויים משמיצים אינו נבחן ב"חלל", כתבה השופטת, אלא נבחן ביחס לזהות התובע ומעמדו הציבורי. "כאשר מדובר בעיתונאי שהינו דמות מעין ציבורית בעל נגישות רבה לכלי התקשורת. כושר עמידתו של נפגע שכזה לדברי ביקורת לא מחמיאים צריכה להיות גדולה יותר ועליו להיות נכון לספוג הערות ביקורתיות גם במסגרת דיון פומבי המתייחס אליו. בתור כתב עיתונאי התובע עוסק בשיח הציבורי, באופן קבוע. התובע אינו רק בעל נגישות רבה לכלי התקשורת אלא זוהי הזירה הביתית שלו ועיקר עיסוקו". היא הוסיפה כי טרם נתקלה בעיתונאי הזוכה באהדה גורפת והרמטית. "עיתונאי הזוכה בחייו המקצועיים לאהדה דומה לאהדתו של 'מרדכי היהודי' שלאחר הצלת העם היהודי מאבדון, באמצעות כלי התקשורת שעמדו לרשותו בזמנו, זכה להיות אהוד רק על 'רוב אחיו' הרי אשריו וטוב לו".