יותר מהכל אנחנו אוהבים נפילות. את סיפורי הנפילות שלנו אנחנו מעדיפים פשוטים - כמו אלו של דודו טופז וסוזן בויל, שאירעו בסמיכות בלתי צפויה, כאילו מרמזת כי יש איזה קשר קוסמי ביניהם. אבל הקשר היחיד בין סיפור התפרקותה של בויל לסיפורו המוטרף של טופז, אם אכן יתגלה כנכון, הוא ההנאה שבה כולנו מתעסקים בהם - בשני המקרים מדובר בסיפורים כל-כך בנאליים, שאי-אפשר היה להעלות אותם על הדעת. כל-כך צפויים, שהם תופסים אותנו כמעט בלתי מוכנים. אבל רק כמעט. כי עמוק בפנים אנחנו תמיד מוכנים לנפילה של הכוכבים שלנו. במיוחד אלו הגדולים.
אם מישהו היה כותב את התסריט הזה, הוא היה נפסל מייד על בסיס חוסר אמינות: אישה סקוטית מבוגרת, מכוערת ושמנה משגעת את העולם כשהיא מתגלה בתחרות כישרונות צעירים בבריטניה. כשהיא מפסידה את המקום הראשון באותה תחרות שהפכה אותה לכוכבת עולמית, היא חווה התמוטטות עצבים ומאושפזת במוסד פסיכיאטרי.
ובחזרה למזרח התיכון: מנחה תוכניות טלוויזיה שהצליח לצאת כמעט בלא פגע מתקריות מביכות במיוחד והלהיב את המדינה בתוכניות בידור עתירות רייטינג, חשוד כי שכר בריונים שיתקפו אנשי תקשורת בכירים כנקמה על יחס בלתי מספק.
בשני הסיפורים נמצא אלמנט ההפתעה, אבל הוא לא נמצא בסופם אלא בתחילתם: מה שמפתיע אותנו היא דווקא עלייתם של האנשים הללו. כיצד הצליחו דווקא הם להתחבב עלינו כל-כך? מדוע דווקא הם מצליחים? אנחנו אוהבים את הכוכבים שלנו, אבל בו בזמן חושדים בהם ותמהים לגביהם, תמיהה שמגיעה לקיצה רק עם הנפילה שלהם. זו מסבירה לנו ברגע את כל הסיפור, משלימה את המעגל - משפל לגאות וחזרה לשפל. היא מזכירה לנו את מה שתמיד ידענו בלב, גם תוך כדי המלכתם: במציאות אין נסיכים ונסיכות, החיים האמיתיים אינם אגדה, ומי שעולה גבוה סופו ליפול.
טופז ובויל אינם הראשונים ובטח שלא האחרונים שבנפילתם נעסוק בהנאה אין קץ. לרשימה המכובדת תוכלו להכניס גם את בריטני ספירס ואיימי ווינהאוס, שמספקות אין ספור שעות של טירוף מהולות בסמים קשים, וכמובן את המלך הישראלי הבלתי מעורער, האיש שהפך את הנפילה שלו לקריירה שניה: אסי דיין, שגם בפצעיו אנחנו ניהנים לחטט ולנבור הרבה יותר משנהנינו מסרטיו. בכל המקרים האלו נעדיף את ההתרסקות והדימום הפומבי על-פני תוצריהם התרבותיים - ואיך באמת אפשר להשוות את "דודו מספר לגולו" לפסטיבל החבטות הנוכחי על שם טופז?
הכוכבים שלנו כל-כך גדולים, כל-כך בלתי מושגים ועל-אנושיים, שנפילתם נראית לנו כעונש מוצדק על חטאם הבסיסי ביותר: עצם כוכבותם. הפיכתם לכוכבים מנתקת אותם בן-רגע מהיותם בני אדם, וכך, גם בהתרסקותם אנחנו לא מעניקים להם את החסד האנושי הבסיסי כל-כך, את החמלה המועטה שמונעת מאיתנו, בימים כתיקונם, לבעוט במי שכבר שרוע שותת על הרצפה.