אלון ביטון תבע את עיריית ירושלים בבית המשפט לתביעות קטנות בעיר לאחר שפקחיה רשמו לו דוח חניה ללא הצדקה.
מכתב התביעה עלה שעניין הדוח נדון בבית המשפט לעניינים מקומיים במסגרת תיק פלילי: 11348/02 וביטון ביקש להישפט, אולם לא התייצב לדיון והורשע בהעדרו, ונגזר עליו קנס בסך של 150 שקל. ביטון לא שילם את הקנס למרות התראות שנשלחו אליו, וביום 23.12.04 הגיש לבית המשפט לעניינים מקומיים בקשה לביטול פסק הדין, בטענה שדובר ברכב שאינו שלו. העירייה התנגדה לביטול פסק הדין, בנימוק שניתן בהעדר התייצבות, וביום: 2.7.07 הודיעה שמאחר שהרכב לא רשום על שם ביטון היא מסכימה לביטול כתב האישום מחמת הספק. בכתב התביעה טען ביטון שהעירייה התרשלה ברישום הדוח ובטיפולה בפניותיו.
עיריית ירושלים השיבה שלבית המשפט לתביעות קטנות אין סמכות לדון בתביעה והיא ביקשה לדחותה.
השופט אברהם רובין קבע בפסק הדין שדין טענת חוסר הסמכות דינה להידחות. "הנתבעת אומנם הציגה מספר החלטות של בית המשפט לתביעות קטנות אשר בהן התקבלה טענה דומה, ברם בכל הכבוד הראוי החלטות אלו אינן עולות בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון לפיה: 'הזכות לפיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין אינה שוללת מנאשם שזוכה את העילות הנזיקיות הרלוונטיות על דרך של תובענה אזרחית נגד המדינה לפיצוי על מלוא נזקיו, ובלבד שעילות אלה מתקיימות בעניינו'".
לדבריו, ההליך בבית המשפט לעניינים מקומיים הסתיים בביטול כתב האישום בהסכמת העירייה עקב העובדה שהרכב לגביו נרשם הדוח לא היה בבעלותו של ביטון. "עובדה זו מעלה את השאלה מדוע נרשם מלכתחילה הדוח על שם התובע אם הרכב לא היה שייך לו, ומדוע לא הסכימה הנתבעת לביטול כתב האישום כבר בפעם הראשונה כשביקש בפנייתו ביום 29.12.04 לבית המשפט לעניינים מקומיים. לשאלות אלו לא ניתנה תשובה מניחה את הדעת על-ידי הנתבעת. נציגתה טענה שהתובע לא התייצב לדיון בבית המשפט לעניינים מקומיים, ואף השתהה בהגשת בקשתו לביטול הדוח. טענות אלו נכונות מבחינה עובדתית, ברם אין בהן כדי להצדיק את העובדה שכאשר פנה התובע בשנת 2004 בבקשה לביטול הדוח לא נבדקה כראוי טענתו שדין הדוח להתבטל".
לפיכך, אמר השופט כי הוא סבור "שהתובע זכאי לפיצוי מאת הנתבעת. ודוק, התובע זכאי לפיצוי לא בגלל עצם העובדה שהנתבעת חזרה בה מכתב האישום, אלא בגלל העובדה הלא מוסברת שבשנת 2004 סירבה לחזור בה מכתב האישום, ורק בשנת 2007 חזרה בה מהתנגדותה ללא שינוי כלשהו בנסיבות. המסקנה הינה, שבקשתו הראשונה של התובע לא נבדקה כראוי".
השופט ציין שבקביעת שיעור הפיצוי יש להביא בחשבון את העובדה שביטון השתהה בהעלאת טענותיו, לא התייצב למשפט ולאחר שהורשע בהעדרו לא שילם את הקנס, ולא הגיש בקשה לביטול הדוח, וזאת עד סוף שנת 2004 ולא הציג אסמכתאות להוכחת נזקו. "במצב דברים זה הפיצוי שיפסק לתובע ישקף אומדן מתון של הטרחה שנגרמה לו עקב הצורך להגיש את הבקשה השנייה לבית המשפט לעניינים מקומיים". בסופו של דבר, חויבה עיריית ירושלים לשלם לביטון פיצוי בסך של 200 שקל בצירוף הוצאות משפט בסך של 150 שקל בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.
