ציונה באכבוד הודתה בכתב אישום בו נקבע שביצעה עבירה של השארת ילד בלא השגחה ראויה. שירות המבחן הגיש לבית המשפט תסקיר, המפרט את נתוניה האישיים, ונמנע מהמלצה ביחס להרשעה, משום נסיבות האירוע ואופיו, ובחר להשאיר "החלטה זו לבית המשפט". באשר לעונש המליץ להטיל עליה שירות לתועלת הציבור בהיקף של 180 שעות כעונש מוחשי חינוכי.
המחלוקת בין המדינה לנאשמת התמקדה בשאלת ההרשעה. התביעה ביקשה הרשעה והטלת מאסר על תנאי ושירות למען הציבור בהתאם להמלצת שירות המבחן, ואילו הנאשמת ביקשה להימנע מהרשעתה ולהסתפק בעונש המומלץ על-ידי שירות המבחן.
ההרשעה היא עונש השופטת רחל שלו-גרטל התייחסה בפסק הדין לשאלת ההרשעה. "הכללים על פיהם יש לנהוג בכגון דא, נקבעו בשורה של פסקי דין, אשר קבעו, כי בעקבות הודאה בעובדות או בעקבות המסקנה השיפוטית שעבירה פלונית הוכחה כדבעי לאור הראיות שהובאו לפני בית המשפט, גם באה בדרך כלל ההכרעה לפיה יש להרשיע את הנאשם. רק בנסיבות יוצאת דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין, לבין חומרתה של העבירה, נוקט בית המשפט לפעמים בחלופה של הטלת מבחן או שירות למען הציבור ללא הרשעה.
"הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל. הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההיפך שומה עליו לשכנע את בית המשפט, ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיווידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי. באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור, גובר בדרך כלל השיקול הציבורי ורק נסיבות מיוחדות חריגות ויוצאות דופן ביותר, תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין, וזאת לרוב, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין, לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה".
לדבריה, לא מדובר במקרה יוצא דופן וחריג, המצדיק סטייה מהכלל. "מדובר בנאשמת בגירה בגיל מתקדם, שמנהלת עסק פרטי משל עצמה. לא הוצגה לבית המשפט תשתית ראייתית כלשהי, גם לא בתסקיר, ממנה ניתן להסיק שההרשעה עלולה לפגוע בהמשך עיסוקה. לא ברור כלל ועיקר איזה נזק עלול להיגרם לנאשמת, לעומת חומרת העבירה, האינטרס הציבורי בשיקולי הענישה, המעשה והנזק שהיה עלול להיגרם לפעוטה אלמלא מצאה אותה עוברת אורח והזעיקה המשטרה".
השופטת הדגישה שסוג העבירה שביצעה הנאשמת, אינו מאפשר הימנעות מהרשעה, הגם שיסודו ברשלנות. "השיקול הציבורי בהרתעת אחרים נושאי אחריות כלפי קטינים בכלל ופעוטות בפרט, גובר על השיקול האישי של הנאשמת. ההתחשבות בנסיבותיה האישיות של הנאשמת יכולה לבוא בעונש, אך לא לעצם ההרשעה, שהרי זה הכלל".
בסופו של דבר, השופטת הרשיעה את הנאשמת בעבירה שיוחסה לה בכתב האישום ופסקה שעצם ההרשעה הינה עונש בפני עצמו, ולאור מכלול השיקולים לקולא: ההודאה בפתח המשפט, קבלת האחריות, הצער והחרטה, היא אינה רואה לנכון להטיל גם עונש מאסר על תנאי כבקשת התביעה. "אני מטילה על הנאשמת לבצע שירות לתועלת הציבור, בשעות הפנאי וללא שכר, בהיקף של 150 שעות, בהתאם לתוכנית שירות המבחן. במידה ויהא צורך לשנות מקום ההשמה, יבצע שירות המבחן את השינוי, וידווח על כך לבית המשפט".