כולנו נסבול בסופו של דבר מירידה ביכולת הפיסית שלנו כשנזדקן, אך עבור אנשים שפעילים יותר מבחינה חברתית, ההדרדרות תהיה איטית יותר. כך קובע מחקר חדש. ההשתתפות בטווח רחב של פעילויות מועילה לנו, זוהי המסקנה אליה הגיעו החוקרים מהמרכז הרפואי של אוניברסיטת ראש שבשיקגו.
אובדן התפקוד המוטורי הוא בעיה בריאותית ציבורית גדולה, והאוכלוסיה המזדקנת גם היא הולכת וגדלה. לכן, במידה והממצאים אכן יימצאו נכונים, הרי שמדובר בהתערבות שניתן לבצע בהיקף נרחב ללא עלויות רבות לקהילה.
מספר מחקרים הראו כי פעילות פיסית מסייעת להדוף הדרדרות מוטורית בקרב אנשים מבוגרים, וישנן ראיות הולכות ומצטברות לכך שפעילויות חברתיות ועיסוקים אחרים שומרים על חדות המוח ומאריכים חיים. אך עד כה, לא נעשה מחקר שבדק אם לפעילות חברתית יש גם יתרונות פיסיים.
כדי לחקור זאת, החוקרים בדקו 906 אנשים שהשתתפו במחקר ארוך טווח על הזדקנות. בתחילת המחקר, כולם נשאלו לגבי תדירות המעורבות שלהם בששה סוגי פעילות חברתית - מיציאה למסעדה ועד למשחק בינגו וביקור חברים. הם עברו גם סדרת בדיקות שבחנו את התפקוד המוטורי שלהם.
אנשים עם רמות גבוהות של פעילות חברתית נהנו גם מתפקוד פיסי טוב יותר. ירידה בנקודה אחת בסולם הערכים שהחוקרים השתמשו בו כדי להעריך את רמת הפעילות החברתית, הייתה שוות ערך לתפקוד מוטורי של אדם המבוגר בחמש שנים.
לאורך חמש שנות מעקב, אנשים עם רמת פעילות חברתית נמוכה סבלו מהדרדרות פיסית מהירה יותר. אנשים עם רמות נמוכות של פעילות פיסית נטו גם יותר לסבול מנכות ולמות.
למרות שייתכן שאנשים שהיו בעלי יכולת פיסית גבוהה יותר נטו גם להיות מעורבים יותר בפעילות חברתית, החוקרים ניתחו את התוצאות במספר דרכים שונות כדי לגלות אם הקשר בין פעילות חברתית לתפקוד מוטורי הוא קשר סיבתי. הם לקחו בחשבון טווח רחב של גורמים כולל נכות, כאבי פרקים ותסמיני דיכאון, וגילו כי הקשר נשאר. הקשר נשאר גם לאחר שהוציאו אנשים נכים או אנשים שחלו בפרקינסון מניתוח הנתונים.
מחקר שעסק ב"עצבי הראי" (mirror neurons), שהם תאים במוח הפועלים כשאנו מבצעים תנועות מסויימות וכשאנו צופים באדם אחר שעושה את אותה תנועה - הראו מנגנון אפשרי בו קיים קשר בין הפעילות החברתית לפעילות הפיסית.
