קשה להעריך בצורה טובה, בהינתן פרספקטיבה כה קצרה, את התגובה העולמית למותו של מייקל ג'קסון ביום שישי. אם מותן של אגדות בשיעור קומתו מתחום המוזיקה, ג'ון לנון, אלוויס פרסלי (ובמידה פחותה, קורט קוביין, ג'ניס ג'ופלין ובאדי הולי), כולם מוזיקאים שסיימו את חייהם בדרך לא טבעית ובגיל מוקדם, זכור, נדמה, כחדשות מצערות שהכו בלב הקונצנזוס בכאב גדול ללא מחלוקות רבות, ניכר כי העולם (ובפרט, אמריקה) כיווץ שפתיו במבוכה ובלבול מסוים עם היוודע הבשורה על מותו של ג'קסון.
בעוד אלוויס היה נביאה של מהפיכה תרבותית וסגנונית אמריקנית שעיצבה את פניו של העולם כולו, ולנון היה דמות בינלאומית אהודה שלמרות התבטאויותיו הפוליטיות היה מקובל על הכל כמוזיקאי גאון וכדמות שאחראית במידה בלתי מבוטלת לניסוח ההווה - חשיבותו של ג'קסון חרגה מעבר להישגיו כמוזיקאי, מעבר לשיאי המכירות שקבע ומעבר לסטנדרטים החדשים שקבע כמוזיקאי אייקון מצד אחד וכתעשיה כלכלית המגלגלת מיליארדים מהצד השני.
ג'קסון, שהגיע לשיא כוחו היצירתי והשיווקי בשנת 1982 עם צאת האלבום "מותחן", היה למוזיקאי הראשון שהתניע את עיקר הצלחתו באמצעות הטלוויזיה. שנה קודם לכן עלה לאוויר ערוץ המוזיקה MTV וג'קסון היה למוזיקאי הראשון שלא רק הבין את חשיבותו של המדיום הטלוויזיוני, אלא גם ידע ליישם הכרה זאת באסטרטגיה שיווקית מבריקה. הוא ידע להפוך את הקליפים המוזיקליים שליוו את צאת האלבומים שלו ("מותחן", "רע", "שחור או לבן", אם להזכיר שלושה סרטונים מדוברים ומושקעים מאוד) לאירועים טלוויזיוניים בינלאומיים וכך לרכב על גבו של כלי התקשורת והשיווק המרכזי בארה"ב ובעולם לעבר הצלחה מסחרית יוצאת דופן, בניית מותג בינלאומי וכניסה אל מרכז הסלון של כל אמריקה וכך גם של מרבית העולם. בשיא הצלחתו ג'קסון מכר תקליטים רבים יותר מאלוויס פרסלי, היה מוכר יותר מ"החיפושיות" בשיא פרסומה של הלהקה והיה עשיר יותר מכוכבי הקולנוע הגדולים ביותר בהוליווד.
מבחינה זו, ג'קסון אחראי לעשיית היסטוריה משולשת: א. הוא היה כוכב הבידור הגדול ביותר בעולם. שחור או לבן. ב. הוא היה אמן הפופ הראשון שידע לשלב בין גאונותם השיווקית של מנהליו, אישיותו הכובשת וכישרונו לכתיבת ולביצוע שירים לבין גלגלי המכונה הקפיטליסטית שאמריקה התחילה להניע בקצב בוכנות חסר תקדים בשנות השמונים והתשעים. ג. הוא היה האמן השחור הראשון שהצליח לגשר באמת ובתמים על פערי הגזע וצבע העור, ולהפוך לאומן אהוד על בני כל הגזעים.
באופן אירוני, אחת הסיבות העיקריות להצלחתו של ג'קסון בשדה זה הייתה האנרגיה המינית הבלתי מאיימת שזרמה ממנו, אשר הפכה אותו למקובל על בנות 12 כמו-גם לאהוד על הוריהן. אם עד לג'קסון גיבורי התרבות השחורים היחידים שחדרו לקונצנזוס האמריקני היו ספורטאים מצטיינים (מוחמד עלי ואו. ג'יי סימפסון אם להזכיר שניים מהבולטים ביותר), ג'קסון הצליח להפוך את המוזיקה שלו למוזיקה רב גזעית, בניגוד למוזיקה של המוזיקאים השחורים הגדולים שקדמו לו בהצלחתם: ארת'ה פרנקלין, ריי צ'ארלס ובכלל זה מרבית המוזיקאים שתקליטיהם יצאו בחברת "מוטאון", אשר היו מקובלים כמוזיקאים מחוננים, אולם איימו על שלוותה של אמריקה הלבנה בשל הישירות בה התוודו על מקורות ההשראה המוזיקליים שלהם - הגוספל, הבלוז והמוזיקה השחורה של דרום ארה"ב, שהזכירה לרבים ממאזיניה הלבנים תקופה שלא נהנו להעלות בזיכרונם.
ג'קסון, נדמה, ניגן מוזיקה אחרת. ייצג דימוי אחר לקהל הלבן: מוזיקה חדשה, ניטראלית מבחינה פוליטית וסגנונית, היונקת ממסורות מוזיקליות בלתי פוליטיות, נתמכת בסינתיסייזרים ובמכונות תופים אלקטרוניים וצלילה אינו שחור באופן מובהק. אם להוסיף לכך את חזותו האקסצנטרית ואת הדימויים החיצוניים שאימץ לעצמו (פיטר-פן, איש ההולך על הירח ונסיך בעל כפפת יהלומים), כמו-גם הדמויות שהתוודה שהעריץ (דיאנה רוס, אליזבת טיילור, ברוק שילדס); לצד תהליך הדה-פיגמנטיזציה שעבר - תוצאה של מחלת עור ממנה סבל - אשר שיוו לעורו גוון בהיר; לצד הניתוחים הפלסטיים שהפכו את חזותו לאקלקטית, כמעט בלתי אנושית; לצד נישואיו לשתי נשים לבנות - ליסה מארי פרסלי, בתו של אלוויס (...) והאחות האוסטרלית, דבי רו, נקל היה להבין כיצד הפך ג'קסון לגבר שחור ומצליח שצבע עורו והצלחתו לא רק שלא איימו על אמריקה הלבנה, אלא אף סייעו לה לאמץ אותו אל חיקה כסוג של תיקון פוליטי שהייתה זקוקה לעשות ושלא היה מתאים מג'קסון המסוכסך עם תדמיתו ודימויו לעזור לה להשיג.
השערוריות שנקשרו בשמו בשליש האחרון של חייו, ההאשמות בפדופיליה לצד התבטאויותיו האנטישמיות, הסתגרותו באחוזת "נוורלנד", אותה הפך לגן שעשועים בו אירחו לו עשרות ילדים חברה לצד ההקצנה של חזותו החיצונית החריגה כמו-גם השמועות על מצבו הנפשי המדורדר, לצד שגשוגה של מוזיקת ההיפ-הופ השחורה והייצוגים התרבותיים השחורים וגיבורי התרבות החדשים שהביאה עימם (נוטוריוס ביג, ג'יי זי, קניה ווסט וביונסה), ששברו כולם את שיאי המכירות והפופולריות של ג'קסון וייצגו דימוי שהקהילה השחורה בארה"ב חשה אתו יותר בנוח מאשר עם זה של ג'קסון, גרמו לג'קסון להידחק לשוליים ולהיראות כמי שתהילתו שייכת לעבר ולמי שההווה והכלים הדרושים להצליח בו, אינם עוד נחלתו.
אלא שחודשים ספורים טרם מותו, כשהודיע על מסע הופעות שצפוי היה לכלול 50 מופעים באנגליה (לא במקרה קבע ג'קסון את סיבוב ההופעות - שלא במעט נבע מקשיים כלכליים אליהם נקלע - באנגליה ולא בארה"ב, ער לכך שעיקר כוחו השיווקי הוא מחוץ למולדתו ש"נתפסה" על-ידי מוזיקאים שחורים אחרים), נמכרו כל הכרטיסים למופעים מספר שעות לאחר שהוצאו למכירה, ללמד על כוח המשיכה של האיש גם עשור ומחצה לאחר שהשאיר את שיאו מאחוריו.
במידה רבה, סיפורו של ג'קסון הוא סיפורה של אמריקה של שנות השמונים והתשעים ותהליך הפיוס וההשלמה שביצעה האומה החשובה של תקופתנו עם המיעוט השחור בתוכה, אשר הגיע לשיאו בנובמבר של השנה שעברה, עם בחירתו של ברק אובמה לתפקיד נשיא ארה"ב. לא יהיה זה מרחיק לכת לומר כי יכולת ההכלה של ארה"ב את רעיון המושלות של אדם שחור עליה, הייתה במידה לא מבוטלת תוצאה של יכולתו הנדירה של מייקל ג'קסון לדבר לשחורים ולבנים בשפה אחת משותפת לשני הגזעים - זו של המוזיקה - ולחדור לכל סלון מבלי לעורר דעות קדומות. מבחינה זו, מקומו של מייקל ג'קסון בהיסטוריה של המוזיקה בארה"ב ובעולם קטן, כנראה, ממקומו בהתנעת אחד המהלכים ההיסטוריים החשובים ביותר בתולדותיה של אומה מרתקת זו.
