דוד קלדרון הגיש ערעור לבית משפט המחוזי בבאר-שבע לאחר שהורשע בבית משפט השלום לתעבורה בעיר, על-פי הודאתו, בעבירה של נהיגה בשכרות ונגזר עליו קנס בסך 1500 שקל, פסילה מקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים, פסילה על תנאי מקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 4 חודשים למשך 3 שנים, וצו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 120 שעות. כתב הערעור הופנה נגד חומרת עונש הפסילה בפועל ולדברי קלדרון, מתקיימות בעניינו נסיבות מיוחדות המצדיקות פסילת רישיונו לתקופה קצרה משנתיים.
השופט אליהו ביתן עיין בהודעת הערעור, במסמכים שצורפו לה, בתסקיר שירות המבחן, בטיעוני הצדדים בפני בית המשפט לתעבורה ובפסק דינו ושמע את טיעוני הצדדים בערעור. מסקנתו: דין הערעור להידחות. השופט ביתן הפנה לתקנה 169ב'(ג) לתקנות התעבורה הקובעת: "לעניין סעיפים 62(3) או 64ב' לפקודה ופרק זה יראו אדם שיכור אם ... ריכוז האלכוהול אצלו עולה על המידה הקבועה". לדבריו, ה"מידה הקבועה" מוגדרת בתקנה 169א'(2) לתקנות התעבורה, בין היתר כריכוז של - " 240 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד בדוגמה של אויר נשוף שנעשתה בבדיקת נשיפה".
השופט ביתן הפנה להודאה של קלדרון שבבדיקת נשיפה שנערכה לו נמצא ריכוז של 875(!) מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף. "סעיף 39 א' לפקודת התעבורה קובע, כי מי שהורשע על עבירה כאמור בסעיף 62(3) - כמערער, דינו - בנוסף לכל עונש אחר - פסילה מקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משנתיים. הסעיף מסמיך את בית המשפט, בנסיבות מיוחדות, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר".
לדבריו, נסיבותיו האישיות של קלדרון מרשימות לטובה ובית משפט לתעבורה היה מודע להן, התייחס אליהן והתחשב בהן בגזר הדין וגם התביעה התחשבה בו על-רקע נסיבותיו, ולא דרשה עונש מאסר בפועל. "מאידך, חומרה יתרה יש בעובדה שהנאשם נהג כשריכוז האלכוהול בגופו עולה בפי למעלה משלוש וחצי מהרמה שממנה והלאה נחשב נהג כשיכור ובעובדה שהוא נהג במצב זה בכביש בינעירוני, בקטע מפותל ומסוכן - בין ים המלח לערד. בשקלול הנתונים, אין לומר כי הטלת עונש הפסילה המינימלי על המערער מחמירה אתו. ההיפך הוא הנכון".
