יהונתן זלצמן הגיש לבית משפט המחוזי בתל אביב ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בעיר מתאריך 05.01.09, שדחה בהעדרו את בקשתו להורות על הארכת המועד להישפט על דוח משטרה בו נקבע שבתאריך 26.12.06 צולם רכבו כשהוא נוסע במהירות העולה על המהירות המותרת בחוק. בכתב הערעור טען זלצמן שהדוח מעולם לא הגיע לידיו והוא לא ידע על קיומו, עד ליום 19.10.08 כשעוכב בביקורת שגרתית על-ידי המשטרה, ונאמר לו שרישיונו נפסל עקב צבירת נקודות.
זלצמן הגיש לבית משפט לתעבורה בקשה להארכת מועד להישפט וצירף תצהיר של אשתו בו נאמר שביום ביצוע העבירה היא נהגה ברכב. בית משפט לתעבורה דחה את בקשתו ופסק כי הרכב בו נעברה העבירה רשום על שמו לכן הדוח נרשם על שמו וכי הוא לא טען שהכתובת בדוח אינה כתובתו, ומשלא נסתרה חזקת המצאת דבר הדואר, הרי שחזקה עליו שקבל את הדוח וידע עליו. עוד פסק בית משפט לתעבורה שזלצמן היה רשאי להגיש הודעה למשטרה, במסגרת הזמן שנקבע בחוק, שאשתו נהגה ברכב "ומשלא עשה זאת והמתין כשנתיים אין לו להלין אלא על עצמו". זלצמן טען בבית משפט המחוזי שנגרם לו עיוות דין, שכן הוא הורשע ונענש בגין עבירה שלא הוא ביצע. אשתו הצהירה שנהגה ברכב, קיבלה את הדוח ושילמה את הקנס ללא ידיעתו של זלצמן.
המדינה השיבה שבפסיקה נקבע שבקשות שהוגשו בחלוף פרק זמן של שנתיים ולא ניתן הסבר מניח את הדעת לאיחור, יש לדחות ולא להאריך המועד להישפט. "הדוח הומצא כדין לכתובתו של המערער, המערער ואשתו חיים יחד וסביר שהוא ידע כי הדוח שולם על-ידי אשתו. עובדת תשלום הדוח על-ידי האישה לא צוינה לא בבקשה להארכת המועד ולא בהודעת הערעור".
השופטת מרים סוקולוב פסקה שדין הערעור להתקבל, והאריכה את המועד להישפט והחזירה את התיק לבית משפט לתעבורה. "עלה בידי המערער להצביע על טעם ראוי מדוע נמנע מהגשת בקשה להישפט במועד שנקבע בחוק. מהבקשה שנתמכה בתצהירה של אשתו עלה שהרכב נשוא הערעור, היה בחזקתה וברשותה כל הזמן, ולרבות במועד ביצוע העבירה. משכך, עת הגיע הדוח לכתובתם המשותפת של המערער ואשתו, נטלה אשת המערער, שנהגה ברכב, את הודעת הקנס שקיבלה ושילמה. לדבריה, לא סיפרה למערער על כך, ולכן הוא לא ידע על הפרשה. אין ספק כי למערער יגרם עיוות דין של ממש, מאחר ונאלץ לשאת באשמה בגין עבירה אותה לדבריו, הוא לא ביצע, לרבות אמצעי הענישה הנגזרים מאותה עבירה, ובכלל זה לשאת בעונש של פסילת רישיון הנהיגה שלו לתקופה של 3 חודשים. יש לאפשר למערער להישפט על העבירה דנן, על-מנת לאפשר לו לטעון כי לא הוא זה שנהג ברכב בעת ביצוע העבירה. כאמור, אין מדובר במי שלאורך שנים ישב באפס מעשה וישן על זכויותיו. המערער לא ידע כי ההרשעה נזקפה לחובתו, והוא פעל מיד כאשר גילה זאת, מתוך מטרה לתקן את המעוות".
