פרסומות, כשחושבים על זה, הן המקבילה הז'אנרית לסלבס. גם הן נמצאות בכל מקום, גם חיי המדף שלהן קצרים, ומעבר לכל חזון אמנותי, גם הן שם בעיקר כדי להיראות טוב ולעשות כסף. למרבה הצער, בדומה לסלבס-נֶפֶל, גם פרסומות נראות לפעמים ממש רע, וחמור מכך, גורמות לנו להיראות לא משהו.
מה ההבדל בין כוכב נולד לטטריס? במהלך מבריק, אולי מבריק מדי, ייצרו ב"קשת" פרסומת רפלקסיבית מדויקת להפליא. "בשנת בלה בלה", מכריז הקריין בקול גדול, "התאהבתם בטטריס (פאוזה דרמטית). "בשנת בלה בלה, גיליתם את הסנייק" (פאוזה דרמטית). "בשנת 2003 התמכרתם לכוכב נולד" (פאוזה כנ"ל). "ועכשיו", מכריז הקריין, עכשיו מגיע השקר כלשהו החדש שבשמו תבזבזו עוד ימבה כסף ושרירי אצבעות על מסרונים ריקים מתוכן וחסרי צורה.
ההשוואה הזו מדהימה בדקות האבחנה שלה. "כוכב נולד" היא כבר מזמן לא מנוף ליצירה, אהבת אמנות או מעוף, וגם זה, רק אם מניחים שפעם היא הייתה כזו. כיום היא דומה הרבה יותר לשעשוע כלומניקי להעברת הזמן, מסוג העברת קוביות ממקום למקום, או מרדף אחר תפוחים וירטואליים. למעשה, זועקת הפרסומת מבין השורות, עלינו להגיד תודה שאנשי "קשת" לא היו פה כשהמציאו את הטטריס, אחרת גם זה היה עולה לנו, והרבה.
חותנת יש רק אחת, וגם היא יותר מדי אני לא אימא של אף אחד, אינני מחוברת למכשירי הנשמה או כל מכשיר אחר, ואפילו לא מדברת כל-כך הרבה בטלפון. את רשימת הידיעות הלא מרגשות האלה לגבי חיי האישיים אני חולקת איתכם כדי להבהיר שאין לי שום סיבה טובה להיעלב מהפרסומת החדשה והיבבנית של נטוויז'ן, ובכל זאת נעלבתי.
באופן כללי, לא ברור למה לא מצליחות להגיע למסכים גם פרסומות שאין בהן גלונים של שנאה והונאה, אבל אם להיות ספציפיים, גם לשנוא צריך לדעת את מי. לצחוק על אישה קשישה שמחוברת למכשירי הנשמה? לגחך על חשבון אימא שמבקשת לשמור על קשר הדוק עם הבן שלה? את מי מכם זה הצחיק, ומה המספר של הפסיכולוג שלו? פרסומאים יקרים, אימא זה לא חותנת. הסיבות היחידות לכך שלשנוא את החותנת זה בסדר, הן ש-א', במשך שנים אנשים לא היו בטוחים מי זו בדיוק החותנת, ו-ב', שלרוב גם היא שונאת אותך. לשנוא את אימא, לעומת זאת, זה לא חינני ולא מצחיק. ומי שחושב שזה כן מצחיק ועוד לא מסר את המספר של הפסיכולוג קודם, מוזמן לעשות זאת כעת. אומרים שנורא זול עכשיו שיחות טלפון.
סלקום נלחמת בכיבוש יום אחרי ש"מסודרים" הראו שאפשר לטפל בשכנים הבלתי נראים שלנו מעבר לחומה בצורה מכובדת, קורעת ומרתקת גם בפריים-טיים, הפרסומת הבלתי נלאית של סלקום מוכיחה שאולי אפשר, אבל אפשר גם לא. העלילה: סיור צה"לי מפטרל לצד חומת ההפרדה, כשכדור נורה לעברו ומטלטל את הג'יפ. הפתעה! הכדור הוא כדורגל, שהחיילים בועטים בחזרה לעברו השני של החומה, מקבלים אותו בחזרה בבעיטה, ואז מכריזים בקשר: "יאללה מחלקה 3, יש משחק". בשלב זה משחק הכדורגל חוצה את גבולות החומה, בלי לשבור אותה כמובן, כי בכל זאת לא באנו להרגיז אף אחד, ומאפשר לקופירייטרים להפגיז בבתי שיר כמו: "היום יהיה שמח, הזמנתי עוד אורח", או בגרסא הפחות מחורזת: "הכול יופי טופי אחלה בחלה".
חזון אחרית הימים מסתיים במילות הקריין המפייס, שתוהה: "מה בסך-הכל כולנו רוצים?", ומיד משיב, כדי שלא נספיק לחשוב על זה, או חלילה לשמוע את זעקות ההתנגדות מעבר לגדר: "שיהיה קצת כיף!". אני מתקשה להשתכנע בפרדיגמה החדשנית הזו, לפיה שכנינו שמעבר לחומה נלחמים כבר שנים עד מוות רק בשביל הכיף, ולמעשה, בטוחני שאפילו לנו יש כמה מטרות יותר נעלות לנגד עינינו. אבל עזבו, בלי לחץ. שום דבר שמשחק כדורגל או מכשיר פלאפון חדש לא יפתרו.
וגם פטרת ולסיכום, היא לא מהפרסומות הטחונות, ובכל זאת - מספיק לשמוע פעם ביום את המילה "פטרת" כדי לחוש מוטרד. מעבר לשאט הנפש הכללית, הפרסומת לתכשיר נגד פטרת מוכיחה שוב שניתן להפוך כל מצבור קשקשים לאבוקות תאורה נוצצות, ושכמו המחזור הכחול בפרסומות לתחבושות היגייניות, גם כאן האווירה סטרילית לפחות כמו אחורי הקלעים של עצרות שלום גדולות.
המשחה מזנקת אל המסך כשהיא עטופה בזרם אוויר כחול בוהק ושמימי, עד שהיא פוגשת בשלוש כפות רגליים מרוטשות בפוטושופ. אחריהן, מופיעה על המסך כף רגל שכולה סימולציה. למה להציג כף רגל ממוחשבת? ובכן, מדובר בתופעה רווחת. מרוב התלהבות, משתכחת מלב העובדה שסימולציות עושים כשרוצים להראות משהו שאי-אפשר להראות אחרת. כך, למשל, כשצריך להמחיש כיצד בוצעו פשעי מלחמה שונים במהדורות החדשות. שם, במקום שאלון בן-דוד יצטרך לשחק בבובות של חיילים, נחלצים לעזרתו פלאי הטכנולוגיה. אבל סימולציה של רגל? אם הוא עובד כל-כך טוב התכשיר הזה, למה לעזאזל מראים לנו סימולציה של רגל? אולי כי אחרי שנסמס למוות, נשנא את אימא שלנו ונשחק כדורגל בשביל השלום, יכול להיות שנאבד מספיק צלם אנוש כדי שנשכח איך היא נראית. ובשביל לפתור את זה נזדקק ליותר ממשחה, אולי אפילו יותר ממשחק כדורגל.