מדונה: בגלל ההפקה המושקעת המוזיקה שלה הייתה רלוונטית לפני יותר מעשור; הכרטיסים הכי טובים נשמרו למעריצים מחו"ל ששילמו 1,500 שקלים כדי להיות ב"טבעת הזהב" ליד הבמה, בזמן שכל השאר ידחסו הרחק מאחור; השירים החדשים שלה די קטסטרופליים, וגם החימום של פול אוקנפלד, עוד אושיית ניינטיז, אינו מבשר טובות; והמחיר, אוי, המחיר - כל מי שמשתמש באחד התירוצים הללו כדי להסביר לעצמו למה הוא לא הולך להופעה של מדונה בארץ צודק לגמרי. אבל כדי להסביר למה בכל זאת אני הולכת להופעה לא צריך להכביר מילים, מספיקה מילה אחת - מדונה. התופעה, הפרפורמרית, מלכת הפופ, האישה הלא ממש אנושית והבלונד המנצח. ההופעה של מדונה היא קודם כל מופע הבידור הכי טוב שיהיה כאן בקיץ הקרוב. אם ב"דפש מוד" הסתפקנו במסכים אומללים במרחק של קילומטר מהיציע, הפעם מובטחים מסכי ענק והפקה מוקפדת שתגרום גם לציניים ביותר להזיז את ישבנם. וכשהנכדים ישאלו האם סבתא צווחה את "כמו בתולה" במלוא גרונה ביחד עם 70 אלף ישראלים אחרים, אני אוכל להרים את ראשי בגאון ולומר להם "כן - וזה היה הכי כיף בעולם". (נטע אלכסנדר).
מדונה בישראל, 1 ו-2 בספטמבר, פארק הירקון בתל אביב MGMT הסטיגמה המעליבה, והנכונה ברובה, היא שהקהל הישראלי חי באייטיז, מקסימום בניינטיז, ולכן במשך כמה וכמה קיצים הוא קיבל בצהלות אמנים שעברו מזמן את השיא ובאו לדפוק כרטיס - לוריין היל, דיוויד גילמור, פיל קולינס, סטינג, מוריסי, הסקורפיונס והביקור השנתי של ג'תרו טאל. אבל בשנתיים האחרונות מתחילות לטפטף הופעות יותר ויותר רלוונטיות למה שקורה בעולם: מרג'ינה ספקטור דרך בלונד רדהד ועד מארק רונסון, מגיעים אלינו אמנים צעירים בשיאם האמנותי. MGMT, שיופיעו מעבר לכביש בזמן הופעתה השנייה של מדונה, עשויים לסמן את הפסגה ממנה ניתן רק לרדת. הלהקה החדשה הכי מלהיבה בעולם מצליחה לערבב טריפ פסיכדלי וצבעוני של ז'אנרים, ועדיין להישאר פופית וקליטה מספיק כדי להיכנס לגלגלצ. בזמן שבפארק הירקון ירקדו לצלילי שנות השמונים, בגני התערוכה ירקדו לצלילי העתיד. השאלה היא לא למה כן, אלא למה לעזאזל אתם לא הולכים להופעה הזו. (גיא חג'ג').
MGMT בישראל, 2 בספטמבר, גני התערוכה בתל אביב קלקסיקו בימים בהם הקהל הישראלי מתחבר סוף-סוף לאינדי אמריקני ואירופאי, ופרומוטרים ממהרים להביא שמות חמים כמו M83, Why וג'יימי לידל, יש שדה מוזיקלי גדול ונרחב שמתפספס: אמריקנה. זה לא פלא, האמריקנה הישנה (קאנטרי, פולק אמריקני, מוזיקה אפלצ'ית) אף פעם לא הכתה כאן שורשים רציניים. אין לנו מספיק מרחבים בשביל מוזיקה כזו. אבל עם פרוץ האינטרנט העולם נהיה צפוף יותר, ודרך הפס הרחב אפשר לראות את טקסס ולחלום על טאקו במוטל דרכים זול בדרך לווגאס. קלקסיקו מתמצתים את כל ההשפעות האלו, מצטטים אותן בכבוד ומוסיפים עליהם דוק של אינדי-רוק. כמו בשם הלהקה - הלחם של קליפורניה ומקסיקו - הלהקה המצוינת היא שילוב מרתק בין שלישיית מריאצ'י משופמים מטיחואנה למורשת האלטרנטיב קאנטרי הנרחבת, מווילי נלסון וגראם פרסונס ועד וילקו. ב-18 באוגוסט הם יהיו כאן, למערבולת קצרה ולא אופיינית של חול מאריזונה ומתל אביב. ועד שמגיעה הנה טעימה כה משובחת של אמריקנה, את זה באמת אסור לפספס. (גיא חג'ג').
קלקסיקו בישראל, 18.8, בארבי תל אביב פט שופ בויז: בגלל הדיסק החדש יש הרבה סיבות מדוע אתם חייבים להגיע לראות את ניל טננט וכריס לואו, הפט שופ בויז. נתחיל מהטיימינג שבו הם מגיעים אלינו: לפני כחצי שנה, נערי חנות חיות השעשועים הוציאו את הדיסק העשירי שלהם "Yes", שהתקבל בעולם ובארץ במחמאות רבות עם להיטים רבים וקליטים, כנהוג אצל הצמד. נמשיך בהבטחה שההופעה הפעם תהיה מרשימה ואנרגטית יותר מההופעה הכושלת בבריכת הסולטן לפני כ-10 שנים, עם רשימת שירים מכובדת הכוללת להיטים, ולאו דווקא שירים מהאלבום החדש. ולבסוף, בואו לשמוע הופעה של להקה שמתחדשת עם הזמן ויודעת לעשות פאן טהור. (מנחה נופה).
פט שופ בויז בישראל, 21.7, גני התערוכה בתל אביב סוזן וגה: בגלל הכימיה עם הקהל ראיתי את סוזן וגה בהופעה באמסטרדם לפני שנה, והדבר המפתיע ביותר היה היכולת שלה לתקשר עם הקהל. לורי אנדרסון, למשל, זמרת ניסיונית יותר מווגה, שהופיעה גם היא בהיכל התרבות בתל אביב, התעקשה להעלות לבמה ולבצע את שיריה מבלי לומר מילה אחת לקהל. בעוד שאנדרסון פעלה בתוך עולם סגור, שבו נדמה היה שהיא שרה לעצמה, וגה היא ההפך הגמור - זמרת ותיקה ומוערכת שחגגה החודש 50 אבל עדיין שרה כאילו היא באודישן ראשון. בהופעה באמסטרדם היא פתחה בגרסת א-קפלה ל-"Tom's Diner", השיר שכולנו יודעים לזמזם בלי לשים לב, והמשיכה עם להיטים וגם עם שירים מתוך אלבומה האחרון, שהוקדש לעיר ניו-יורק ולכבאים שמתו באסון התאומים. ביחד עם נגני הליווי המצוינים ושמחת החיים של וגה, מי שיילך להופעה בתל אביב ירגיש לפחות לערב אחד כמו בניו-יורק. (נטע אלכסנדר).
סוזן וגה בישראל, היום (19.7), היכל התרבות בתל אביב לאונרד כהן לא צריך לתת הרבה סיבות כדי ללכת לראות את לאונרד כהן, אם וכאשר יגיע. ההופעה של כהן, כפי שהיא משתקפת מהדי.וי.די שיצא בשנה שעברה ומתעד הופעה שנתן בלונדון, היא אירוע תרבותי נדיר: בחירת השירים, העיבודים, הסיפורים האישיים של כהן, הצניעות המוקפדת של המתרחש על הבמה, הכל נראה בדיוק כמו שהופעה של אחד מכותבי השירים הגדולים בדורנו צריכה להיות. לכל זה מתווסף כמובן עניין הגיל, הרי כהן הוא כבר לא ילד וכו'. אבל, כאמור, מדובר בלאונרד כהן. מי שאהב את אחד מהשירים שלו אי-פעם, לא צריך סיבה. (גלעד רייך).
לאונרד כהן בישראל, 24.9, איצטדיון רמת גן, כך אנחנו מקווים להישאר בבית זה עניין אישי לגמרי ואין טעם לטעון אחרת, אבל בקיץ הקרוב אני מתכננת להישאר בבית. איתי לא תיאבקו על כרטיסים למדונה, לפט שופ בויז ואפילו לא ללאונרד כהן. הקהל הנרגש, הצפיפות, הזמר התורן שצועק "גוד איבנינג תל אביב" - כל הדברים שחובבי הופעות מוכנים למכור עבורם כליה פשוט לא עושים לי את זה. עבורי, הופעת מוזיקה המונית כרוכה בכל-כך הרבה סבל - עמידה ממושכת, התחככות בהמון השועט, זיעה, עצבים, סאונד גרוע, אנשים שמסתירים את הבמה - שאני פשוט לא מוצאת סיבה מספיק טובה להוציא על זה כסף.
נכון, מפעם לפעם אני שוכחת, משקיעה את מיטב כספי בכרטיס לאיזו הופעה חד פעמית, שומעת את הזמר התורן צועק "גוד איבנינג תל אביב" בפעם המאתיים, מאבדת עוד בוהן לטובת טינאייג'ר נלהב מדי וחוזרת הביתה מותשת ומיזנטרופית מתמיד. הגיהנום הוא הזולת, כתב פעם סארטר, ותיאר במדויק כל הופעה של דפש מוד / פול מקרטני / השלימו את החסר. את הקיץ הזה אני מתכננת להעביר בצפייה בזמרים האהובים עלי, בדי.וי.די, מאוד קרוב למזגן. (סהר הראל).
