שתי סצינות מצוינות ב"אויבי הציבור", סרטו החדש של הבמאי מייקל מאן, מתרחשות בבית קולנוע. בסצינה הראשונה יושב גיבור הסרט, ג'ון דילינג'ר (ג'וני דפ), אחד הגנגסטרים הנודעים בראשית שנות ה-30, באולם קולנוע כאשר על המסך מופיעה תמונתו ובקריינות נקראים הצופים להיות שותפים לחיפושים הנעשים ברחבי ארצות הברית אחרי מי שזכה לכינוי "אויב הציבור מס' 1".
האורות באולם נדלקים, והצופים מתבקשים להביט שמאלה וימינה, אולי במקרה הם יושבים ליד דילינג'ר או מבחינים בו בקרבתם (אף שלא ברור מה הם אמורים לעשות אם אומנם יראו אותו). הצופים מצייתים, מביטים שמאלה וימינה, ודילינג'ר עצמו, עם אותו חצי חיוך שמאפיין חלקים רבים של הופעתו של דפ בתפקיד הזה, כאילו משתף פעולה עמם: הוא כאילו מסיט את פניו לאחד הצדדים, אך למעשה פניו נותרים קפואים במבט קדימה. כמובן, איש בקהל אינו מזהה אותו.
זה רגע שנון ומצחיק, שמזכיר במעט רגע נודע ביותר מתוך "זרים ברכבת", סרטו של אלפרד היצ'קוק מ-1951, שהציג קהל במשחק טניס שעוקב אחר מעופו של הכדור מצד לצד, ורק אחד הנוכחים באותו המון אינו מזיז את ראשו, אלא לוטש את מבטו בכיוון אחד בלבד.
בסצינה השנייה, המופיעה לקראת סוף הסרט, צופה דילינג'ר ב"מנהטן מלודרמה", סרט הגנגסטרים של וודי ואן דייק מ-1934. מאן מציג לפנינו קטעים ארוכים למדי מתוך סרטו של ואן דייק ומשלב אותם עם צילומים מקרוב, ארוכים אף הם, של פניו של דילינג'ר הצופה בסרט, שוב עם אותו חצי חיוך על שפתיו.
אנו מתבוננים בפניו כדי לנסות לפענח מה דילינג'ר, שהיה חובב סרטים ידוע, חושב על הסרט שעוסק בעולם שהוא היה אחד ממעצביו; האם הוא חושב שהסרט אמין? האם הסוגיות האתיות של חטא ועונש שסרטו של ואן דייק מעלה נוגעות לו, או אולי משעשעות אותו? האם גם הוא, כמו גיבור הסרט שבו הוא צופה, היה מעדיף להישלח לכיסא החשמלי מאשר להיכלא מאחורי סורגים למשך כל חייו?
אך עוד יותר משהם מנסים להבין מה עובר במוחו של דילינג'ר בזמן הצפייה בסרט, מטרתם של הקלוזאפים הארוכים של דילינג'ר המתבונן בסרט היא ליצור הקבלה בינו לבין שני כוכבי הסרט שבו הוא צופה: ויליאם פאואל וקלרק גייבל, שניים מגדולי הכוכבים של אותה תקופה.
כמו פאואל וגייבל עוטה דילינג'ר שפם דק, וככל שאנו מתבוננים זמן רב יותר בפאואל וגייבל ואחר כך בדילינג'ר, כפי שג'וני דפ מגלם אותו, כך אנו מודעים יותר ויותר לעובדה שמייקל מאן, בשיתוף פעולה עם דפ, עיצב בסרטו את דמותו של ג'ון דילינג'ר כמי שברא את דמותו ואת סגנון התנהגותו ודיבורו בצלמם של כוכבי הקולנוע האהובים עליו. אבל אלה הם לאו דווקא השחקנים המצוינים אך הלא נאים במיוחד שנהגו באותן שנים לגלם גנגסטרים, כגון פול מוני, ג'יימס קגני או אדוארד ג' רובינסון, אלא הכוכבים הזוהרים, האלגנטיים והמתוחכמים יותר, כגון ויליאם פאואל וקלרק גייבל.
ולא רק הם. את הצלע הנשית במשולש הרומנטי בסרט מגלמת מירנה לוי, וכאשר אנו מתבוננים בה בקטעים מסרטו של ואן דייק, איננו יכולים שלא להבחין בדמיון בינה לבין השחקנית מריון קוטיאר, המגלמת בסרטו של מאן את מושא אהבתו הגדולה של דילינג'ר: בילי פרשט, נערת מלתחה, שאביה היה צרפתי ואמה הייתה ממוצא אינדיאני.
כאשר, לקראת סוף הסרט, אנו מתבוננים בעיניה הגדולות והאקספרסיביות של קוטיאר, איננו יכולים שלא להיזכר בעיניה הגדולות והאקספרסיביות של מירנה לוי בסצינה המוצגת בסרטו של מאן שבה היא מתחננת לפני פאואל על חייו של גייבל; האם דמיונה של בילי ללוי ולכוכבות אחרות של התקופה הוא אחת הסיבות שדילינג'ר נמשך אליה בעוצמה רבה כל-כך?
