מאהר שחאברה, 27, ערער לבית משפט המחוזי בירושלים על חומרת העונש שהטיל עליו בית משפט השלום בעיר לאחר שהודה בעבירה של חבלה חמורה, ונגזרו עליו שלוש שנים מאסר בפועל, ארבעה חודשי מאסר על תנאי ו-10,000 שקל פיצוי למתלונן. מכתב האישום עלה שבעימות במחסום א-ראם ביום 19.11.08, היכה המערער את המתלונן, יחד עם אחר, לאחר שירק בפניו. המערער, שאחז במכשיר חד, דקר את המתלונן בכף ידו, דקירה שבגינה נזקק האחרון לטיפול רפואי בבית חולים ועבר ניתוח.
בית משפט השלום, שהדגיש את הצורך למגר את האלימות והסכינאות, התייחס לכך שלמערער עבר פלילי, שבגדרו ריצה עונשי מאסר בפועל לתקופות לא קצרות, ודחה את הטענה שרצה להפריד בין השניים האחרים, בציינו כי אינה עולה בקנה אחד עם עובדות כתב האישום.
בכתב הערעור טען המערער שבית משפט השלום החמיר עמו באופן יוצא דופן, ונמנע מלהתחשב בשיקולים הבאים: לעבירה לא קדם תכנון; הוא לא הכיר את המתלונן; הביע חרטה, הודה בהזדמנות הראשונה במשטרה וחסך זמן שיפוטי; נגרר לעימות כשחפץ להפריד בין ניצים, והוא לא חפץ לפגוע במתלונן, כנלמד מהעובדה שהוא הפסיק את האלימות עם הדקירה ביד ולא המשיך לאיברים אחרים.
עוד צוין שאין לו רישום פלילי בעבירות אלימות, ובית משפט קמא לא נתן דעתו לגילו הצעיר. המדינה הסכימה שהעונש שהטיל בית משפט השלום כבד, אך טענה שהוא עומד במתחם הסבירות, ועל כן, אין מקום שבית משפט של ערעור יתערב בו. המדינה הוסיפה שכתוצאה מהדקירה נחבל המתלונן חבלה חמורה ונזקק לניתוח בהרדמה כללית לטיפול בידו.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור והפחית שנה מעונש המאסר בפועל והעמידו על שנתיים. יתר חלקי גזר הדין נותרו בעינם. "אנו סבורים, כי גם אם נכון לומר שעונש של שלוש שנים אינו עונש בלתי-אפשרי למי שהשתמש במכשיר חד וגרם חבלה חמורה, עדיין בכל תיק יש לבדוק את התאמת העונש לנסיבות הספציפיות על-רקע מגמת הענישה הכללית הנהוגה בפסיקה. מכתב האישום המתוקן ניתן ללמוד, כי מדובר בפרץ אלימות רגעי ולא מתוכנן, וכי הפגיעה במתלונן, בלי להקל ראש בחומרתה, הייתה ביד ולא באיבר שהפגיעה בו ברגיל מסכנת חיים. בנסיבות אלו, אנו סבורים, כי העמדת העונש על שלוש שנים לריצוי בפועל חמורה יתר על המידה באופן המצדיק התערבות של ערכאת הערעור".