זאב פרנק תבע את עיריית ירושלים בבית משפט לתביעות קטנות בעיר בסכום של 3,000 שקל לאחר שעבר מסכת ייסורים עד שקיבל כספים ששילם ביתר.
מכתב התביעה עלה שבסוף שנת 2007 התברר לו משיחה עם עובד במחלקת הארנונה שהצטברה לזכותו יתרת זכות בחשבון הארנונה בסכום של 888 ש"ח, בשל תשלומי יתר. בחודש ינואר 2008 שלחה לו העירייה "טופס בקשה לקבלת החזר כספים" ולאחר שמילא אותו חלפו כשישה חודשים שבמהלכם כיתת רגליו שוב ושוב למשרדי העירייה עד שהופקד הכסף בחשבונו.
פרנק הגיש את התביעה עקב הטרחה הרבה שנגרמה לו. לדבריו, העירייה הודיעה לו במפתיע שלא שילם אגרת "שלטים" מלפני 18 שנה ולפיכך, יתרת הזכות תועבר לכיסוי חלקי של החוב. "נאמר לי שהחוב עומד על סכום של 4,986 שקל וכשהתקשרתי למחלקת ה'שלטים' עשרות פעמים, כדי לברר מה פשרו של החוב, לא היה מענה". פרנק התייצב במחלקת "שלטים", והפסיד יום עבודה, שם הודיעו לו שבשנת 1991 הציב שלט בעסק ברחוב ירמיהו 1 בירושלים ולא שילם אגרה בסכום של כ-4,000 שקל והסך של 888 שקל נלקח לטובת החוב.
פרנק הבהיר שמעולם לא היה לו עסק, וממילא גם לא שלט ברחוב ירמיהו 1 בירושלים, אלא עבד כשכיר בחנות של "שילב". הפקידה השיבה שהכחשתו לא תועיל ועליו לחתום על תצהיר בפני עורך דין לפני שישקלו שוב את טענותיו, ולא ניתן לשלוח את התצהיר בדואר או בפקס, ויהיה עליו להתייצב פעם נוספת בעירייה.
בלית ברירה התייצב פרנק אצל עורך דין, חתם בפניו על תצהיר, לפיו מעולם לא היה לו עסק או שלט ברחוב ירמיהו 1 בירושלים, ולא ייתכן שנוצר חוב על שמו בגין "אגרת שלטים", ולאחר מכן כיתת רגליו פעם נוספת לפקידה האחראית על נושא השלטים. אלא מה? איתרע מזלו של פרנק והפקידה יצאה להשתלמות, וניתן היה לפגוש אותה רק בין השעה 10:30 ל-11:00, מה שהתברר כמשימה לא פשוטה, שכן פרנק בזבז שני ימי עבודה עד שהשיג אותה. "נאלצתי לכתת רגליי לעירייה, לבזבז ארבעה ימי עבודה סך הכל ועשרות שיחות טלפון, שילמתי עבור ייעוץ משפטי ונגרמה לי עוגמת נפש בשל התנהלותה הבירוקרטית של העירייה".
העירייה: "לא נגרם לו נזק כספי" בכתב ההגנה טענה העירייה שחוב אגרת שילוט נרשם בעקבות סקר שילוט מקיף שנערך בשנת 1989 ובהתאם לחוק העזר לירושלים, חובו של פרנק נוצר בשל היותו המחזיק בעסק באותה תקופה. "לא מדובר בטעות שלנו אלא בחוב שנוצר על בסיס הרישומים שבידינו". לדברי העירייה, על-פי נוהל גביית חובות אבודים, לא ניתן לבטל חוב ללא תצהיר ולאחר שהתברר שפרנק לא היה בעל עסק באותה תקופה, בוטל החוב וכספו הוחזר. "לא נעשה עיקול על חשבונות הבנק שלו ולא נגרם לו נזק כספי. בסך-הכל קוזז סכום מתוך תשלום ומדובר בכספי ציבור וחובות משנים קודמות שאינם ניתנים לביטול ללא תצהיר". העירייה הוסיפה שפקידת מחלקת שלטים קיבלה את אישור הגורמים המוסמכים לצאת לימי השתלמות והתביעה נועדה לסחוט כספי ציבור ויש לדחותה.
התובע תוזז בפסק הדין מתחה השופטת תמר בר-אשר צבן ביקורת נוקבת על העירייה וחייבה אותה לשלם לפרנק 2,000 שקל. "אין לקבל את טענת הנתבעת כי לתובע חוב בשל אי-תשלום אגרת שילוט, שכן מאותו סקר שנתי שעליו ביססה הנתבעת את טענתה, קשה לקבוע בוודאות שאומנם הנתבעת הייתה סבורה כי ישנו חוב כאמור וכי יש לייחס חוב זה דווקא לתובע. במילים אחרות, ספק רב אם הייתה הצדקה כלשהי להטריד את התובע בחוב זה, אשר מוטל היה בספק, וזאת עשרים שנה לאחר שנוצר...
"עם כל הכבוד לנתבעת ולדרכי הגישה שהיא מעמידה לרשות האזרחים, כטענתה, במקרה נדון לא עמדו הדברים במבחן המציאות. תחילה יש לומר, כי ספק רב אם מדובר בהליך של ביטול חובות אבודים שאותו צריך היה התובע לנהל באמצעות תצהיר. שכן כאמור, ספק רב אם בכלל היה חוב אצל הנתבעת. העובדה שלא עוקלו חשבונותיו של התובע ולא נגבו ממנו תשלומי קנסות, אין בהם כדי לשלול את העובדה שלתובע נגרמה טרחה רבה...
"בנוסף לכך, יש טענות שראוי היה כי לא יישמעו. העובדה שעובדת מחלקת שלטים הייתה בהשתלמות שאושרה על-ידי הגורמים המוסמכים, אינה צריכה להיות מעניינו של התובע. יציאת עובד להשתלמות מחייבת החלפתו בעובד אחר, ואין לקבל מצב שבו אזרחים יישארו ללא מענה בשל יציאת עובד להשתלמות. לפיכך, גם אין בעובדה שאותה עובדת פגשה את התובע בזמן ההפסקה שלה כדי לשנות מהדברים, שכן יציאתה להשתלמות חייבה מציאת עובד אחר שיחליף אותה ולא די בכך שעבדה בהפסקה שלה. כך בייחוד בעוד שהנתבעת עצמה טענה כי זמן קבלת קהל נמשך מ-8:00 עד 11:00 ולא רק בין 10:30 ל-11:00.
"יש להביע תמיהה על כך שהנתבעת חזרה והתייחסה אל התובע כאל טרחן שמטרתו לסחוט כספי ציבור. עם כל הכבוד מדובר באזרח שביקש לקבל תשלומים ששילם ביתר בחזרה. מדובר באזרח שביקש לקבל את כספו ולא באזרח שביקש לסחוט כספי ציבור. העובדה שלצורך קבלת כספו היה על התובע להטריח את עצמו שוב ושוב, וכי רק לאחר חצי שנה הושב לו כספו, אכן מצדיקה לפצותו בשל כך".
