הפרק האחרון של "מסודרים" הציג בפנינו תמצית מרוכזת של ישראל החדשה, או במילה אחת - אמריקה. אלה לא רק הדגלים שהתנפנפו מאחורי ראשו של תומר לוי בתשדיר השירות האטרקטיבי שלו, ולא רק השימוש התכוף במילים "טי" ו"ריסטארט". השינוי עמוק ומהותי, מתחיל בתוכנו ונגמר Bigger ו-Elsewhere, ואמש היה קשה לפספס אותו.
הפוליטיקלי קורקט, למשל, הפך למדיניות האמריקנית הרשמית החדשה שלנו. תראו את בר רפאלי נגיד. עשתה צבא? ברור שלא. אבל היא הכי פוליטיקלי קורקט על הגלובוס, והיא הישראלית החדשה. כחלק ממדיניות זו, הישראלי-אמריקני החדש מכיר בשואה של אחרים, רק כל עוד ההכרה הזו לא מחייבת אותו בשום דבר, כמובן. כך למשל בחר אתמול תומר לוי להכיר "הכרה ראשונית" בשואת הצ'רקסים, המיעוט היחיד שעוד לא תבע מאיתנו דבר.
הישראלי-אמריקני החדש חי בחברה כל-כך מתוקנת, שהמגע שלו עם נשים כרוך בהתגוננויות מסוגים שונים כנגד האשמה בהטרדות מיניות. בפרק הזה היו שני מקרים כאלה, הראשון של תומר, שטרח לצלם בסלולרי כתב וויתור על הזכות להגשת תביעה מצד נערה חסרת שם או אישיות בטרם פצחו השניים במזמוז סוער, והשני של ארז קליינר, המגה-גיק, שזכה גם לכינוי "המרצה הבועל" בגין מערכת יחסים ישנה עם סטודנטית לשעבר. המקרים האלה היו גם ההזדמנות היחידה לחזות בציצים (מחוברים לנשים, אם אתם מאלה שעוד מסתכלים) במהלך כל הפרק. במילים אחרות, ככה נראות נשים בטלוויזיה האמריקנית-ישראלית החדשה. או יותר נכון, עד כדי כך הן לא נראות.
מעבר למפגן האמריקניות המוצדקת, מובן שזה לא היה קל. תוכנית הסיום של "מסודרים" הייתה צריכה לקשור ביחד הרבה קצוות שלא מאוד קשורים זה לזה, והרף שהתוכנית הציבה לעצמה לאורך העונה לא היה יציב, אבל גבוה. בסוף קיבלנו פרק סיום מעוטר בעקיצות פוליטיות קטנות, עטופות בהרבה דרמה מהוקצעת. בידור? לא הפעם.
הבעיה עם הכיוון הדרמטי הזה היא שגרסת המציאות המאוד לא משעשעת של חיי ההון והשלטון חיכתה לנו ממילא במרחק לחיצת כפתור, בשידור הבכורה של "שיטת השקשוקה" בערוץ הראשון. זה לא שכל מה שאיננו דוקו-אקטיביזם צריך להיות מצחיק, אבל בידור טוב תמיד חסר פה, וה"מסודרים" הוכיחו שבניגוד לרבים אחרים, הם יודעים איך לעשות את זה. בלי הצחוקים נותרנו עם הערכה רבה להופעות האורח (גדי טאוב, דנה וייס וקולה של אילנה דיין, מכריז: "מיד, רוני קובן שלנו בודק מה זה טוויטר, והאם אפשר לשים על זה טחינה"), התרשמות מההפקה המוצלחת והמשחק האמין, בקיצור, נותרנו עם כל מה שגם אחרים יכולים להשיג, עם קצת מאמץ. היה מוצלח, אבל לא מבריק: מפוליטיקאי אמיתי היינו מצפים להרבה פחות. מצד שני, כבר הבטחתם ריסטארט, אז שיהיה אמריקה.
