וואו, איזה מבאס שאין שום דבר לעשות ההיום. אי-אפשר לצאת לשתות או לראות הופעה. אפילו ללמוד תורה, אם אתם חפצים בכך, אסור היום.
אז בעוד בתי עינוגים סגורים ולוח ההופעות של "עכבר העיר" ריק, החלטנו לקחת את היום להרהור על מצבה של תרבות המוזיקה הישראלית. לא, לא המוזיקה הישראלית עצמה - היא מצליחה איכשהו להתקיים ולהניף מדי פעם אמנים חדשים ומוכשרים בדרכם, שצולחים את המשימה הבלתי אפשרית שהיא לעשות מוזיקה - אנחנו מדברים על "תרבות המוזיקה" - זו שהצליחה לייצר פה פעם משהו. קצרה היריעה מלפרט את כל הסיפור, ולכן בחרנו חמש סיבות קצת אחרות, שלא מסתכמות בקמצא ובר קמצא, למצבה הנוכחי של תרבות המוזיקה המדלדלת. אתם מוזמנים להוסיף את השאר בתגובות.
1. מבחן קיסריה מה הדבר הראשון שעולה לכם לראש כשאומרים לכם קיסריה? אחרי שלמה ארצי, מה עוד? לב המיינסטרים הישראלי. יש אמנים שהחלום שלהם הוא להופיע מול קיסריה מלאה עד אפס מקום על כל 5,000 מושביה, או כך מנסים למכור לנו כבר שנים בתקשורת הישראלית. לאחרונה קמה צעקה בתקשורת, כשהתגלה שאמני הזמר המזרחי מביאים לאמפי קהל ערב אחרי ערב, כאילו זהו סימן לכניסה של הזמר המזרחי למיינסטרים הישראלי. אז קודם כל - זה לא. הזמרים המזרחיים שמופיעים בקיסריה בשנים האחרונות מזכירים הרבה יותר את שלמה ארצי מאשר את אום כולתום. ובעיקר, לא ברור איך הפך המקום הלא מאוד גדול הזה, שממוקם לצד אחד היישובים העשירים והמנותקים בארץ, מקום שהחשמל הזורם באוויר בו בזמן הופעות יכול להדליק בקושי מנורת שולחן - לסימון כל-כך גס של כיוון הרוחות הנושבות בתרבות המוזיקה הישראלית. מה אכפת לנו מהמקום שבו עינת שרוף מכנסת מדי שבוע זקנים עשירים ושבעים לשיר שירים לעוסים עד כדי עיסת גרבר? מבחן קיסריה לא אומר כלום. כולה אמפי שלא מעורר יותר מדי השראה.
2. חיבת יתר לנוסטלגיה נכון, כנראה שהיה פה ממש כיף לפני שנולדתי. כשאריק איינשטיין ושלום חנוך קרעו במות אני בטוח שהמדינה הייתה בקריזה, ובתקופת הלהקות הצבאיות בטוח שהיה ממש שמח. ואפילו בתקופת הפלמח, לשיר ולספר צ'יזבטים סביב המדורה, בטח זו הייתה קרחנה מטורפת. אבל די, בחייאת, עברה חלפה לה התקופה ההיא. כמה מוזיקאים צעירים יכולים לחיות בעבר? במקום להיות מושפעים ממנו במטרה שידחוף אותם לעתיד, למקומות חדשים ומופרעים שהקהל עוד לא מכיר, רוב המוזיקאים בארץ מעדיפים להתפנק ולהתעטף במעיל צמר מפנק מפעם - התקופה שבה הכל היה טוב. אבל עכשיו לא טוב, וכל עוד נמחזר את העבר בצורה כל-כך מוגזמת במקום להתרגש מהעתיד, אנחנו נדונים לחזור על הטעויות של ההורים שלנו, וההורים של ההורים שלנו. להוציא טקסטים של משוררים יהודים מימי הביניים זה מאוד מקורי ונחמד, כל עוד יש לאמן משהו להגיד בעזרתם על התקופה בה אנחנו חיים היום. אם אין, תחסכו מאיתנו. כל עניין ההתרפקות הזה הוא רק חליפה מהודרת, המסתירה את הגוף העירום של המוזיקה.
3. תל אביב כן כן, אני מדבר אליכם, תל אביבים יקרים. תגידו לי, אתם לא עצבניים? איך אתם יכולים לחיות בעיר כל-כך חמה, כל-כך קשה לתושב, כל-כך לא מתחשבת ואטומה ועדיין להיות כל-כך חמודים ומלטפים כשאתם באים לראות הופעת מוזיקה? יכול להיות שהקהל התל אביבי איבד את הטעם, אולי איבד את העצבים, אבל הוא נחמד ואוהד מדי. ממש כמו הרבה מהמוזיקאים שמופיעים בעיר, יש משהו כמעט אדיש בקהל של העיר שאמורה להיות המחוז העיקרי של התרבות הישראלית. האם נתקלתם לאחרונה בהופעה גרועה שהקהל בסופה השתולל? צעק להוריד מהבמה? זרק איזו עגבנייה עסיסית על הבמה? כלום. או שאמנים רעים מצליחים למלא אולמות בחברים תומכים ובמשפחה מפרגנת, או שהקהל התל אביבי לא צמא מספיק. צמא שיפתיעו אותו, שיעיפו לו את הראש, שיספקו משהו חדש ומרענן. במצב כזה, כל שמוק עם גיטרה הוא סיבה למסיבה ולמחיאות כפיים סוערות. אמנים צריכים לחיות ולמות לפי מה שמתרחש על הבמה. זה לא אומר שהקהל צריך להיות רק רע ומרושע, אבל לא יזיק אם הוא יפתח טעם ויכעס קצת כשמבזבזים לו את הזמן. תל אביב עמוסה בנביאי שקר, שהקהל מחבק אותם בצורה לא פרופורציונלית, ובאמנים בינוניים מקבלים יחס של מושיעי תרבות. אם ירושלים חרבה על שנאת חינם, תל אביב תחרב על אהבת חינם. אז חלאס עם החמידות שלכם, תביאו את הדם.
4. היתלות באילנות גבוהים סקר קצר בין מוזיקאי ארצנו יגלה שאלה שלושת האומנים האהודים ביותר על מוזיקאים: לאונרד כהן, בוב דילן וניל יאנג. רוב המוזיקאים הצעירים שמנסים את כוחם בעסק יישמעו לא פעם כחיקוי לאחד מהשלושה הנ"ל. במילה אחת: מ-ש-ע-מ-ם. איך זה שלכל-כך הרבה מוסיקאים צעירים יש בדיוק את אותו הטעם? ולמה אלה שכן מציינים השפעות אחרות, כאלה שנחשבות פחות "אנינות טעם", חייבים להיות כל-כך סליזיים, מופקרים ופרובוקטיביים בכוונה, כאילו הם שברו איזה טאבו חברתי בלתי נסלח?
הרוק הישראלי הוא אימפריאליסטי: הוא מנכס לעצמו נכסי צאן ברזל שקשה לסטות מהם באופן ישיר, בעוד הפופ הישראלי נשמע לרוב כאילו נכתב על-ידי בני נוער שרק רוצים לכייף כמו הדודנים מאמריקה. לזה הגענו? מי שלא שייך לאימפריאליזם של הרוק הישראלי הוא ילד שלעולם לא יתבגר? תרבות נוצרה מאז ומעולם מהמתח שבין הדברים שריגשו אותנו כילדים לדברים שהפעילו את מוחנו כמבוגרים. ועד שהבחור הצעיר שמרים גיטרה וחושב שהוא ממלמל טוב כמו ג'ניס ג'ופלין לא יודה במוזיקה שלו שבתור ילד הוא שמע בלופים את "סקאט מן", אנחנו נידונים לשעמום נצחי.
5. דיסקים כן, אותה פיסת פלסטיק עגולה שצדה האחד מראה, בזווית הנכונה, את כל צבעי הקשת. זוכרים? נוסטלגיה. לרובנו דיסקים הם מוצר נוסטלגי. לרוב, אנשים יספרו לך על הפעם האחרונה שהם קנו דיסק, ושזו הייתה חוויה משונה. לגשת למוכר, לשאול על דיסק, לגלות שאין אותו, לחפש משהו אחר, לשאול את המלצת המוכר... זוכרים את כל זה? כן, חבל שזה עובר מהעולם. לא, זה עוד לא עבר - ישנם אנשים שעדיין קונים דיסקים, אבל אין ספק שהם הולכים ומתמעטים והכיוון אליו נושבת הרוח ברור. אז איך זה שבמדינה בה לכל ילד יש לפחות שני סלולרים (לסטריאו) אין עדיין חנות אינטרנט דמוית iTunes? כזאת שאפשר לשוטט בה בהנאה בין עטיפות תקליטים, להוריד בקלות שירים בפורמט איכותי תמורת תשלום, שיעברו ישר לנגן המוזיקה או לסלולארי או סתם למחשב? ישנם אתרים פה ושם, אבל הם מכוערים, עם מגוון מצומצם לחברת ההפצה, מחזיקים בקבצים בפורמטים שונים ומשונים עם הגנות מעצבנות ולא ידידותיים למשתמש. בעוד חנויות הדיסקים של הרשתות הגדולות מעודדות מגוון חד גוני ומפמפמות אוספי להיטים ואולי את החדש של ריטה, חנות ווירטואלית תוכל להיות שער למגוון עצום של אפשרויות, תוריד מחירים ותוכל לפתוח את שוק המוזיקה מחדש.
