הצעת החוק של ח"כ
זבולון אורלב מציעה לעגן בחוק כתוב את מה שאמור להיות מובן מאליו: פעילות אינטנסיבית לשחרור
פולארד. הצעת החוק מציעה שורה של מנגנונים הקבועים בחוק להבטחת שחרורו של פולארד, כגון: הממשלה תמנה את אחד מחבריה כממונה על שחרור פולארד, אותו ממונה יפעל בדרכים שונות לשחרור פולארד (לדוגמה פנייה לממשל ארצות הברית והשפעה על דעת הקהל בארצות הברית), וידווח אחת לשלושה חודשים לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת על הפעולות שנערכו למען שחרורו. כן תוקם קרן למטרה זו, ומוצע בחוק כי נציג ישראלי רשמי יבקר את פולארד בכלאו לפחות אחת לשישה חודשים.
לכאורה, פעילויות אלו אמורות להיערך מתוך תמריץ קולקטיבי של ערבות הדדית, אך כפי שמצוין בדברי ההסבר להצעת החוק, בכך לא די: "הניסיון מלמד כי לא די בפעילות שנעשתה עד כה ונדרשת תוכנית פעולה נחרצת ואינטנסיבית, אשר תקבע תחומי אחריות לנושא ותמסד אותו כמאמץ קבוע ומתמשך עד להשגת השחרור".
כמובן שעולה השאלה, האם מה שלא הושג עד כה מתוך אינסטינקט קולקטיבי בריא של עם שאמור לערוב למי שסיכן את עצמו למענו, יושג באמצעות חוק כופה? הרי ראינו כיצד חוקים מופרים ולא מיושמים בכל תחומי החיים, וראינו כיצד כספים אשר מיועדים למטרות נעלות זורמים לכיסיהם של גורמים פרטיים. יש המבקרים את המשפטיזציה של החיים הציבוריים, ו'חוק פולארד' מהווה דוגמא: האם מה שלא היה מובן מאליו עד כה, חיבוק והתגייסות של הממשלה למען פולארד, ייעשה רק משום שהחוק אומר כך? היות ולא ניתן להמר על חייו של פולארד ולאפשר לממשלת ישראל "להתנהל בדרכה הטבעית", עדיף חוק מאלץ מאשר אי עשייה או עשייה של "מעט מדי ומאוחר מדי", גם אם מה שאמור להיות טבעי נעשה באופן מלאכותי.
