בני זוג מצפון הארץ, שנפרדו לפני שלוש שנים לאחר שנת נישואים אחת, עומדים במרכזו של דיון טעון בבית הדין הרבני בטבריה. האישה הגישה נגד בעלה תביעת גירושים בטענה שהיא מואסת בו משום שהוא עושה מעשים נלוזים. לטענתה, בעת שהייתה עייפה הוא בחר לספק את עצמו מולה מכיוון שסירבה לקיים עימו יחסי אישות. מנגד, הכחיש הבעל המיוחס לו, וטען כי הוא רוצה בשלום בית.
לאחר שהאישה הודתה בפני בית הדין כי בגדה בבעלה, פסק בית הדין הרבני כי האישה אסורה על בעלה ועל בועלה (על כל אדם אחר), וכי הבעל חייב לתת גט לאשתו מיידית, אולם הבעל סירב.
בעקבות אי-הציות שלו לפסק הדין המורה לו להתגרש מאשתו, נגזרו עליו צווי הגבלה, ובהם: מניעת רישיון נהיגה והפקדתו במזכירות בית הדין, מניעת ניהול חשבון בנק, מניעת חידוש דרכון ושלילת מחצית מקצבאות הביטוח הלאומי. כמו-כן, הטיל עליו בית הדין הרחקות דרבנו תם, הכוללות: מניעת שיתוף הבעל באירועים ציבוריים לרבות תפילה במניין, הימנעות מהעסקתו, אי-דרישה בשלומו ופרסום דבר ההרחקות בבתי הכנסת באזור מגוריו בצירוף תמונתו.
בית הדין הרבני חייב את הבעל במזונות מעוכבת על-סך 1,000 שקלים לחודש, אולם הלה לא קיים את פסק הדין. לאור זאת, פסק בית הדין כי אם הבעל הסרבן לא יפקיד בבית הדין הרבני 7,000 שקלים לצורך תשלום מזונות לאישה ולבתם המשותפת, ייגזרו עליו 30 ימי מאסר.
הבעל לא הפקיד את הכסף הנדרש, והוצא נגדו צו מאסר. לאחר יומיים בכלא נמלך הבעל בדעתו ונתן גט לאשתו. אך בכך לא תמו מעלליו: למחרת, שלח הבעל מכתב לבית הדין הרבני בו טען כי הגט פסול, ולא ניתן מרצונו אלא רק בשל המאסר נכפה עליו הגט וכעת הוא מבטלו.
לדעת דייני בית הדין האזורי בטבריה, בני הזוג גרושים באופן רשמי שכן הבעל נתן לאשתו גט מרצונו הטוב בהתאם לכל כללי ההלכה.