אריאל אנקונינה הגיש לבית משפט לתביעות קטנות בירושלים תביעה כספית כנגד רכבת ישראל בע"מ עקב איחורים. לדבריו, הרכבת איחרה שמונה פעמים איחור של למעלה מ-30 דקות, העלתה נוסעים רבים מעבר לצפוי והוא איחר למקום עבודתו וכמעט פוטר, ובשני מקרים אחרים לא הגיעה בכלל. אנקונינה האשים את הרככת ברשלנות וטען שהפיצוי שהוצע לו היה מינורי ולא תאם לנזק הממוני והלא ממוני שנגרם לו.
רכבת ישראל השיבה שהפיצוי שהציעה לאנקונינה כפוף לנהלים ולא ניתן לחרוג מהם וביקשה לדחות את התביעה.
השופטת מרים ליפשיץ-פריבס, נדרשה לסוגייה: האם עומדת לאנקונינה הזכות לפיצוי, שלא על-פי נוהל 360504 למתן פיצוי לנוסעים בגין איחור רכבת שהותקן על-ידי מנהל הרכבת, מכוח תקנה 8 לתקנות מסילות הברזל (תנאי נסיעה ברכבת), ולפי דיני הנזיקין והחוזים? והשיבה על כך בשלילה.
"מתקין התקנות, הכיר באיחור המזכה את הנוסע בפיצוי, דווקא אם הוא עולה על 30 דקות. מכלל הן אתה שומע לאו, לעניין איחור קצר מזה ובהתאם לכך, הותקן הנוהל והתנאי למתן פיצוי לנוסע לפי פרק זמן זה של האיחור... התנאי שנקבע בנוהל למתן פיצוי, רק היכן שהיה איחור העולה על 30 דקות, הוא בהתאם לתקנות, שקבעו נורמה זו למתן פיצוי. לפיכך אני קובעת, כי עמדה לנתבעת הסמכות לאשר את הפיצוי לתובע, לפי הנוהל שהותקן ע"י המנהל, מכוח התקנות ובהתאם לנורמות שהותוו על ידו... התובע, תוקף את סבירות הנוהל בשל ניגוד אינטרסים של המנהל שהתקין את הנוהל. עיון בפקודה מלמד, כי המחוקק הקנה סמכות זו בידי המנהל ואף הקנה לו סמכויות רחבות מאלו ובכלל זה סמכויות, הפוגעות בזכויות הפרט על מקרקעין שבבעלותו, גם הן ניתנו על-פי החוק בידי מנהל הרכבת, תוך הסתמכות על שיקול דעתו".
באשר לסבירות הפיצוי שניתן לאנקונינה, קבעה השופטת שהוא תאם לתקנות, וכלל החזר כרטיס בלבד, במקרה של ביטול עצירת הרכבת בתחנה. "קביעה זו, טעונה בחינה מחדש ע"י המחוקק כאמור ואיני שמה עצמי במקומו להכריע בשאלת סבירותו משמצאתי כי התקנות הותקנו כחוק והנוהל, הותקן בהתאם אליו, גם בנוגע לאיחור בהגעת רכבת. סבירות הפיצוי ותנאיו, צריכים להיבחן, בשים לב בין השאר למחירי הנסיעה ולנטל הכלכלי הכרוך בשינויו, אשר יכול וצפוי, שישפיע על מחירי הנסיעה. על-פי הנוהל, אין לבחון בכל מקרה ומקרה, מה מידת אחריותה של הנתבעת לאיחור, כפי שנעשה בתקנות התעבורה ובצו פיקוח על מוצרים ושירותים, בנוגע לאיחור בהגעת אוטובוס.
"בנוסף, לפי הנוהל, אין לבחון אם נגרם נזק לנוסע בכל איחור ואיחור כי אם נקבע פיצוי אחיד לכל נוסע, תהיינה נסיבות האיחור, אשר תהיינה. שינוי בתקנות או בנוהל, ידרוש מטבע הדברים, הקצאת משאבים נוספים לפיצוי, בין אם בהוספת תקציב ובין אם בגריעה מסעיף תקציבי אחד לטובת האחר, על-מנת לפצות את הנוסעים בגין איחור בהגעת הרכב. כמו-כן, אם יבוטל הנוהל והפיצוי האחיד שנקבע על פיו, יהיה מקום ליצירת מנגנונים לבחינת אחריותה של הנתבעת, לכל איחור ואיחור ולבחינת קיומו של נזק, לכל נוסע ונוסע ושיעורו, בהתאם לנסיבותיו ובבחינת ראיותיו בנידון... יחד עם זאת, אני חוזרת וקובעת כאמור בפסק הדין הקודם, כי יש להגביר את מנגנוני הפיקוח על הנתבעת, לבחינת רמת השירות ושיפור התשתיות על ידה, הואיל ורבים האירועים, אשר בשל ליקוי בתשתיות או בשל חסרונן, מאחרת הרכבת להגיע ליעדה".
לדברי השופטת, איחורי הרכבת לא היו נעוצים ברשלנות אלא בשורת תקלות, שלא הוכח שניתן היה לצפותן מראש ולמנוע אותן. "התובע לא הוכיח את נזקיו הנטענים משלא הביא כל ראיה להוכחת הפסד כספי או להוצאה שנגרמה לו, בגין כל איחור ואיחור. התובע לא הביא ראיה על פיטוריו או על איום לפטרו ואף לא הציג ראיה על ניכוי משכרו בגין האיחורים, או על נזק עקיף אחר שנגרם לו".
השופטת קבעה שהפיצוי בסך 400 שקל שנפסק לטובת אנקונינה ייוותר על כנו ויתווספו לו הוצאות משפט בסך של 300 שקל.