יונה חמדי תבעה את חנות "האחים נעמת" בבית משפט לתביעות קטנות בירושלים לאחר שמעדה בחנות ונפצעה. מכתב התביעה עלה שביום 12.12.08 הגיעה חמדי לחנות בגפה וביציאה ממנה, נפלה ושברה את ידה. לדבריה, בפתח החנות הוצבו ארגזים ריקים על עגלה והללו נפלו לפתע והעגלה התדרדרה לעברה ופגעה בידה. חמדי הודתה שהיא נוהגת להגיע לחנות עם מלווה.
בכתב ההגנה טענה הנתבעת שחמדי נפלה בשפת המדרכה הגבוהה, המצויה בכניסה לחנות ונתונה לאחריות עיריית ירושלים ולא באחריותה. לדבריה, חמדי נפלה עקב מצבה הפיזי הדורש ליווי של אדם נוסף, ובאותו יום הגיעה לחנות ללא מלווה והתאונה אירעה באשמתה. הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה בהעדר עילה.
בפסק הדין קבעה השופטת מרים ליפשיץ-פריבס שחמדי עשתה רושם מהימן כשהעידה שנפלה בפתח החנות בעת שיצאה ממנה ולא בשפת המדרכה. "נציג הנתבעת לא הביא כל ראיה על-מנת להוכיח את מקום המדרכה בסמוך לחנות (בתמונה או בתשריט של החנות) ולא הוכיח כי שפת המדרכה גבוהה, כטענתו, וכן לא נשלחה על ידו הודעת צד ג', כנגד העירייה. בנוסף, מהעדויות עולה כי מיד עם נפילת התובעת, נזעק נציג הנתבעת לעזרתה וביקש לסייע לה להתרומם. אילו אירע הדבר ברחוב השוק ההומה אדם, סביר להניח שעוברי אורח היו נתקלים בתובעת, וכן צפוי שהיו מסייעים בידה עוד קודם ליציאת נציג הנתבעת לעברה, על-מנת להרימה מרצפת הרחוב. לא כך ארע ולא הובא עד ראייה מהרחוב להעיד ולתמוך בגרסת נציג הנתבעת בנידון. לפיכך אני קובעת,כי אירוע הנפילה התרחש בחנות בעת שהתובעת ביקשה לצאת מפתח החנות".
לדברי השופטת, חמדי לא פירטה באיזה אופן הונחו הארגזים ולא הציגה תמונה כלשהי של פתח החנות ושל הארגזים שהיו מונחים בה. "הוכח כי התובעת מבקרת בקביעות בחנות של הנתבעת ומעדותה ומעדות בנה, עלה שהעגלה שנטען שהונחו עליה הארגזים, מונחת שם בקביעות. על כן, צפוי שהתובעת תיזהר מהנחת ארגזים בחנות והיה עליה לבחון את דרכה בחנות ולא להתעלם מעגלה הנראית לעין, אשר מונחים עליה ארגזים המוגבהים מרצפת החנות. אילו עשתה כן, לא הייתה נתקלת בארגזים. בנסיבות אלו, לא היה בהנחת הארגזים כדי ליצור 'סכנה בלתי רגילה', אשר הנתבעת צריכה לצפות לה. מחדלה של התובעת הוא שגרם לנפילתה ולא הוכח על כן, כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית כלפיה. לפיכך אני קובעת כי לא הוכח כי נפילת התובעת הייתה בשל התרשלות של הנתבעת בהנחת הארגזים בחנות.
"השתכנעתי מעדותה של התובעת כי הארגזים הונחו על עגלה שנהדפה לעברה. צפוי על כן, שהתובעת תכוון כאמור לעיל את צעדיה בחנות ותרחיק עצמה מהעגלה שבלטה בחנות, על-מנת לא להיתקל בה. כך גם, לא סביר שהארגזים נפלו מעצמם מהעגלה, אלא אם כן יד אדם נגעה בהם. לפיכך ולאור עדותה של התובעת כי היא הייתה ליד העגלה, סביר להניח שניסתה להיאחז בעגלה, על-מנת להיתמך בה ביציאתה מהחנות. בכך, גרמה התובעת לנפילת הארגזים ולהדיפת העגלה לעברה. כתוצאה מכך, נפלה התובעת בשל חוסר זהירות מצידה. התרשמתי מהעדויות, כי התובעת אכן זקוקה, כגרסת הנתבעת, ליד מסייעת בהליכתה כדי למנוע נפילות ובמועד האירוע, שינתה התובעת ממנהגה בהגיעה בגפה חנות ונמנעה, מלבקש עזרה מנציג הנתבעת ביציאתה ממנה. לפיכך, נפילתה אינה באחריות הנתבעת".
יחד עם זאת קבעה השופטת שהתרשמה מהעדויות שגלגלי העגלה לא היו נעולים, כפי שראוי שייעשה, כדי למנוע את נסיעתה, "אף שהיה על התובעת להימנע מלהיאחז בעגלה, כדי למנוע מעצמה נזק בראותה שעסקינן בעגלה, כדבריה. על כן, התובעת זכאית לפיצוי מהנתבעת בגין רשלנותה המזערית, באי נעילת גלגלי העגלה, תוך שימת לב לעיקר האחריות לנפילה המוטלת על התובעת". בסופו של דבר ולאור דחיית עיקר התביעה בנוגע לרשלנות הנתבעת, חייבה השופטת את הנתבעת לשלם לחמדי פיצוי בסך של 500 שקל בלבד, בתוך 20 יום ולא נקבע צו להוצאות.