חוקרים שפרסמו השבוע מאמר בעיתון Science טוענים כי הדרך הטובה ביותר לעצור את התפשטות הווירוס היא לחסן תחילה את הילדים בגיל בית הספר ואת הוריהם. המחקר שערכו אומנם התייחס לארצות הברית, אך ניתן ליישם את המודל שהשתמשו בו גם למדינות מפותחות אחרות, ואולי לכל העולם.
ביפן, החיסון המערכתי של ילדי בית הספר מנע יותר מ-40,000 מקרי מוות לאורך כל קבוצות הגילאים בכל שנה מאז שנות השישים, עד שהמדיניות השתנתה ב-1994 בעקבות מחקר שפורסם ב-New England Journal of Medicine.
אסטרטגיה זו, בכל אופן, שנויה במחלוקת ולא רק שלא שאומצה על-ידי רוב המדינות אלא שאסטרטגיה אחרת נבחרה לקראת מגיפת 2009: סדר עדיפויות על-פי קבוצות הסיכון, ואלו כוללות ילדים צעירים מאוד מעל גיל שישה חודשים, נשים הרות, אנשים עם מצבי ריאה כרוניים וקשישים.
חשוב גם לזכור כי המגיפה אינה מתנהגת כמו השפעת העונתית, ולא תמיד תוקפת את אותן מטרות.
השינוי בתמותה לכיוון קבוצות גיל צעירות יותר הוא המאפיין הבולט ביותר במגיפות של המאה העשרים, מדגישים מומחים, וסימנים מוקדמים מצביעים על כך שהמגיפה הנוכחית - למרות שהיא קטלנית הרבה פחות מקודמותיה, לפחות עד כה - אכן מתאימה לדפוס זה.
ישנם מספר גורמי סיכן לא רגילים גם כן, כמו השמנה חמורה, ונשים הרות נמצאות בסיכון גבוה גם הן.
נתונים ממקסיקו, מוקד המגיפה, מראים כי אנשים שנולדו לפני 1957 מחוסנים כפי הנראה מהווירוס הנוכחי, כלומר, הקשישים, כקבוצה, פחות פגיעים.
אך אפילו הספירה של חיי אדם שיכולים ללכת לאיבוד אינה תהליך מובן מאליו. האם מותו של ילד קטן ושל אדם בן 80 מיתרגמים פשוט לאובדן שני חיים, או האם מותו של הילד נורא יותר בגלל מספר שנות החיים שאבדו?
האסטרטגיה בה יבחרו המדינות השונות תלויה בסופו של דבר בהחלטות פוליטיות ואתיות. כך האמינו במרכז האירופי למניעת מחלות בשנה שעברה, וכך כפי הנראה גם היום.
