יערית בסטקר תבעה את חברת דואר ישראל בע"מ בבית משפט לתביעות קטנות בירושלים בסכום של 16,000 שקל לאחר שעקבות טבעת יהלום שנשלחה בדואר רשום נעלמו.
לדבריה, שווי הטבעת הסתכם בסך של 3,400 שקל והיא נשלחה לבדיקה בכתובת בטבריה עם שם רחוב וללא מספר בית, חנות או שם אדם שאליו הייתה מיועדת המעטפה. בסטקר כתבה על המעטפה: "לכבוד רחוב התבור אחווה טבריה". לדבריה, המעטפה חזרה בחלוף כשלושה שבועות, כשבצידה האחורי הודבקה פתקית צהובה ובה צוינה סיבת אי-המסירה: "מען בלתי מספיק". בסטקר לא ביטחה את הטבעת וגם לא הגישה תלונה במשטרה.
רשות הדואר השיבה שאם בסטקר הייתה מבטחת את משלוח הדואר היא הייתה זכאית למלוא סכום הנזק, ומשלא עשתה כן היא זכאית לפיצוי בסך של 561 שקל בהתאם לתקנות רשות הדואר (היקף האחריות לדבר פנים) התשס"ח-2008.
רשות הדואר הדגישה שעל-פי חוק רשות הדואר התשמ"ו - 1986, מוקנית לה חסינות בהתאם לאמור בסעיף 77 לחוק וכן לפי קביעת בתי המשפט. "בהתאם לאמור בסעיף 81 לחוק אף כאשר קיימת אחריות בהתאם לאמור בסעיף 77 לחוק איננו חייבים בפיצוי אלא כדי שווי הנזק לדבר הדואר או כדי ערכו ותו לא וזאת בהתאם לקבוע בתקנות". רשות הדואר ביקשה לדחות את התביעה.
בפסק הדין קבעה השופטת רות זוכוביצקי, שעל-פי החוק והפסיקה אין לפסוק לבסטקר את הפיצוי שתבעה. "אני מאמינה לתובעת כי אכן במעטפה שחזרה לידיה הייתה חסרה טבעת שערכה רב. רשלנותה של התובעת והשאלות העולות לאור מעשיה מביאים לידי התלבטות רבה, האם לפסוק לה את הפיצוי הקבוע בחוק בגין אובדן בסך של 561 שקל. אין ספק שהמען שנכתב על גבי המעטפה שנשלחה לטבריה היה לקוי ביותר: חסר שם נמען, שם הפירמה, מספר הבית ולמרות ערכה הרב של הטבעת התובעת לא ביטחה את המשלוח ולדבריה, ניתן היה במגע יד חיצוני להבחין בחפץ שבתוך המעטפה. תמוה מדוע נשלחה הטבעת לטבריה ולא נמסרה לסניף החברה בירושלים.
"למרות האמור לעיל התובעת עמדה בפני ואני מאמינה לה ששלחה בדואר רשום טבעת וכשהמעטפה חזרה לידיה הטבעת לא נמצאה בה. התנהגותה מצביעה על נאיביות ותמימות אך לאו-דווקא על רצון לתבוע פיצוי במרמה. לכך יש להוסיף כי יש להניח בסבירות גבוהה מאוד כי מהמועד שהמעטפה נמסרה בדואר ונשלחה בדואר רשום, ועד לקבלתה לידיה בחזרה, המעטפה לא הייתה בידי אף גורם אחר פרט לרשויות הדואר".
בסופו של דבר נפסק לבסטקר פיצוי בסך של 561 שקל בתוספת אגרה בסך 160 שקל.