זו אולי השנה הטובה ביותר לקולנוע הישראלי מזה זמן רב. לראשונה אני מוצא את עצמי אומר לאנשים: "תעזבו אתכם מקולנוע אמריקני או אירופאי - השנה יש קולנוע ישראלי מעולה, יותר טוב מכל מוצר הוליוודי ויותר טוב מכל סרט אמנותי אירופאי". אחרי קיץ שבו הקהל הישראלי נהנה משני סרטים תוצרת בית מבדרים ומוצלחים לקהל הרחב: "סיפור גדול" ו"אילי ובן", מגיע הסתיו ואיתו גם יגיעו שלוש יצירות קולנועיות שאסור לכם להחמיץ: "עיניים פקוחות", "עג'מי" ו"לבנון". הראשון שמגיע אל המסך הגדול הוא יצירת הביכורים של הבמאי חיים טבקמן.
חיים טבקמן, שערך את הסרט "חופשת קיץ", חוזר לעסוק בעולם החרדי ומספק קול ייחודי ומפתיע שלא אופייני כל-כך לקולנוע הישראלי. מדובר ביצירה מאופקת, אפילו פיוטית, בעלת מבע קולנועי עשיר. גיבור הסרט הוא אהרון (זוהר שטראוס בהופעה מעולה). אביו זה עתה נפטר והוא יורש את האטליז המשפחתי באחת השכונות החרדיות בירושלים. אהרון נשוי לאשה מקסימה והוא אב לארבעה ילדים חביבים. כמו בכל סרט טוב, גיבור הסרט יגלה שהחיים השלווים שהוא בנה לעצמו עומדים להתנפץ לרסיסים כאשר גורם זר יחדור לחייו ויחשוף את מה שגיבורנו ניסה להסתיר.
עזרי הוא צעיר חרדי שמגיע מצפת לירושלים בחיפוש אחרי ישיבה. הסיבה האמיתית לבואו נחשפת במהירות: הוא מחפש אחרי תלמיד ישיבה שאיתו ניהל רומן. אהרון מבחין בבדידותו של עזרי, ומציע לתת לו עבודה ומקום ללון. בעוד הוא מלמד את עזרי את רזי המקצוע, אט אט, כל מה שאהרון הדחיק במשך השנים סוחף אותו לרומן בלתי אפשרי. רן דנקר המגלם את עזרי מפתיע לטובה: כוכב הטלנובלות של Yes מרשים בדמותו המסתורית של עזרי. הוא סוג של פאם פאטאל, רק גברי וחרדי. אין ספק שדנקר מספק בסרט זה את הופעתו הטובה ביותר אי פעם.
הצד הטכני של "עיניים פקוחות" נוגע בשלמות. הצילום השמיימי של אקסל שנאפט, העריכה המדויקת של המקצוען דב שטויר והמוזיקה המהפנטת של נתנאל מישלי, משלימים את עבודת הבימוי המעולה של טבקמן. גם שחקני המשנה מעולים ותורמים רבות: טינקרבל שברירית כאשה הנבגדת וצחי גראד סוחף כהרגלו כרב הישיבה שבה מתפלל אהרון, אפילו אבי גרייניק בתפקיד קטנטן ואנושי.
הקצב האיטי של הסרט מכניס את הצופה באיטיות אך בחוכמה לתוך מערבולת הרגשות שלתוכה נסחף גיבור הסרט, אהרון. המפגש עם עזרי מעורר אצל אהרון את יצר החיים. עם האהבה החדשה מתעוררות אצלו שאלות רבות לגבי טאבואים ופריצת גדרות העולם הסובב אותו.
העוצמה של הסרט נובעת מכך שאהרון מודע לתוצאות הרות הגורל אבל מחליט להיכנס לתוכן בעיניים פקוחות, מאחר ואין לו שום דרך אחרת להמשיך את חייו. הוא יודע שמשפחתו עומדת להתפרק והוא יאבד את אשתו וילדיו. החברה החרדית המקיפה מלוכדת, תומכת ומסורה רק כאשר כל מי שנמצא בה פועל לפי עקרונותיה. החברה שאותה הכיר ואהב תהפוך את פניה אל מול הפרט שמאיים לצאת כנגד הקונצנזוס. הוא עומד בפני סכנת נידוי ואף מול איומים באלימות ורצח. גם אם עזרי ינטוש את אהרון ויעזוב את ירושלים, הגיבור לא יוכל לחיות בשקר מול האמת הפנימית שעולה ומציפה אותו. הוא יהיה חייב להמשיך בדרכו שלו כי אם הוא לא יעשה זאת, הוא ישקר לעצמו וליצר החיים שלו.
"עיניים פקוחות" כבר הספיק להשתתף בפסטיבל קאן, להתקבל לפסטיבל טורונטו היוקרתי ולהימכר להפצה בארה"ב וברחבי העולם. זוהר שטראוס זכה על תפקידו בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים והסרט עצמו זכה לציון לשבח. באופן תמוה על גבול הביזארי, חברי האקדמיה לקולנוע החליטו להתנער מהסרט כמעט לחלוטין, במקום להעניק לסרט ויוצריו את הכבוד הראוי להם. לעומתם, אני מקווה שהקהל הישראלי לא יחמיץ את הסרט הנפלא הזה.
