מחר זה קורה. "סוף-סוף", יוסיפו ויאמרו מעריצי הביטלס. 9 בספטמבר 2009, או כמו שהקופירייטרים של חברת "אפל" אוהבים לכתוב: 09.09.09. בתום שנים ארוכות של ציפייה דרוכה, וחמישה חודשים אחרי שהידיעה על השיגור הקרוב פורסמה באופן רשמי ("I Heard the news today, oh boy" הבריק אחד העיתונאים האנגלים), מתקפת הרימאסטרים הגדולה של הביטלס יוצאת לדרך. כל 13 אלבומי האולפן של הלהקה, ועוד אלבום כפול ובו סינגלים שלא נכללו באלבומים, רואים אור באיכות סאונד משופרת, פרי עמלם הממושך של מיטב המפיקים וטכנאי הסאונד באולפני אבי רוד.
אוהבי הביטלס, או לפחות אלה מהם שיסכימו להיפרד מכ-1,000 שקלים כדי לקנות את הצעצוע החדש, מוזמנים להכין את הרמקולים הכי טובים שלהם, להודיע לבוס שהם חולים ולצאת למסע כורסה שהרבה מסתורין לא יהיה בו - הם הרי מכירים כל שיר, כל תו, כל סיבוב לאחור של סליל הקלטה - אבל קסם יהיה בו מכאן ועד ליוורפול.
מה זה בעצם רימאסטר? ומדוע במקרה של הביטלס הסיפור הזה כל-כך חשוב וטעון? רימאסטר הוא הקלטה ישנה שעברה טיפול עדכני שנועד להשביח אותה. בשנות ה-80, כשתעשיית המוזיקה עברה מהתקליט לדיסק, אלבומים ישנים, ובהם אלבומי הביטלס, הועברו לפורמט דיגיטלי. אבל מהר מאוד התברר שתהליך ההעברה הדיגיטלית סובל מחבלי לידה קשים. אלבומים שבגרסת הוויניל נשמעו נהדר איבדו מהחדות ומהעומק שלהם בגרסת הדיסק. במקרים מסוימים זאת הייתה קטסטרופה של ממש, אבל גם במקרים פחות קשים זה לא היה זה. חובבי מוזיקה שלא עושים עניין גדול מסאונד עוד יכלו להבליג, אבל בשביל אלה שסבורים שאלוהי המוזיקה נמצא בפרטים הכי קטנים ("שים לב לריוורב על הסנר!") "אבי רוד" או "ריבולבר" בגרסת הדיסק היו צללים חיוורים ועמומים של אלבומי הוויניל המקוריים. בעיה.
וכך, ברגע שטכנולוגיית ההעברה הדיגיטלית השתכללה, התחילה להתפתח תעשיית הרימאסטרים. אלבומים ישנים שבאמצע שנות ה-80 יצאו על דיסק באיכות לא מספקת עברו רימאסטרינג באמצע שנות ה-90, וכעבור כמה שנים, כשטכנולוגיית ההעברה הוסיפה והשתכללה, עברו רימאסטרינג נוסף. חברות התקליטים, שיכלו להוציא שוב ושוב את אותם אלבומים, הרוויחו כמובן מכל הסיפור, והצרכנים לא תמיד יכלו לעמוד בפיתוי, בעיקר כשכל מהדורה מחודשת לוותה במצעד של קטעי בונוס שכמובן "מאירים באור חדש את דרכה של הלהקה". או שלא (אבל את זה יכולת לדעת רק אחרי הקנייה).
הביטלס לא השתתפו עד כה במשחק הזה. גרסאות הדיסק של אלבומי הלהקה יצאו ב-1987 ואף על-פי שלא היו באיכות מספקת, הרימאסטרים המיוחלים בוששו לבוא. מוצרים "חדשים" של הביטלס, כמו האנתולוגיה המשולשת משנות ה-90 והאלבום "Love" מ-2007, שעברו השבחת צליל באמצעים החדישים ביותר, איפשרו למעריצי הלהקה לדמיין איך הרימאסטרים יישמעו כשייצאו סוף-סוף.
"'Love' (אלבום בהפקת ג'ורג' מרטין, שבו שירים של הביטלס הולחמו זה לזה, ב"ש) היה אלבום די טיפשי, ובכל זאת הוא היה מרגש: המוזיקה נשמעה כל-כך טוב", אומר נדב לזר, מוסיקאי, בעל הבלוג "אטמי אוזניים" וביטלמניאק שמכיר את מהלכי הבס של פול מקרתני יותר טוב ממקרתני. במלים אחרות: הרימאסטרים עוררו ציפיות גדולות. רק שייצאו כבר.
חסד עם פול ורינגו עכשיו זה קורה. יותר מארבע שנים נמשכה העבודה, וחברת "אפל" מבטיחה ששירי הביטלס עברו רימאסטרינג "בידיהם הקפדניות והאוהבות" של אנשי אולפני ‘אבי רוד'. "כפי שתשמעו בעצמכם", ממשיכה החברה, "האלבומים הקלאסיים האלה נשמעים טוב יותר מאי פעם".
הקופסה כולה, על 17 הדיסקים שבתוכה, תצא רק מחר, אבל "אפל" הוציאה לפני כמה ימים דוגמית של שני דיסקים, ובהם 32 שירים מכל התחנות בדרכה של הביטלס. זה מבחר לא גדול, אבל הוא מאפשר לעמוד על האיכות של הרימאסטרים ולהתרשם אם להכרזה של "אפל" יש כיסוי.
מאחר שאני מאותגר קלות מבחינה אודיופילית, הקשבתי לדוגמיות (בנפרד) עם שני אנשים בעלי אוזניים מחודדות במיוחד. אחד מהם הוא לזר, שיכול להשוות את הגרסאות החדשות לגרסאות הקיימות, שכל פרט זעיר בהן צרוב במוחו; השני הוא המוסיקאי והמפיק דויד פרץ, שאמנם מעיד על עצמו שהוא רחוק מלהיות מעריץ של הביטלס, אבל ההבנה העמוקה שלו בסאונד ותהליכי ההשבחה שלו מקנה משנה תוקף לאבחנות שלו.
אז איך נשמעים הרימאסטרים? לזר ופרץ חלוקים בדעתם בנוגע לשיר זה או אחר, אבל המסקנה הכללית שלהם זהה: הרימאסטרים נשמעים מצוין. המוזיקה (זהירות, ז'רגון של מוסיקאים!) יותר שפיצית, יותר קריספית, יותר מובחנת, יותר "בחוץ". גם לזר וגם פרץ אומרים שבפעם הראשונה הם יכולים להרגיש כאילו הם בחדר שהביטלס הקליטו בו. מלים כמו "וואו!", "פנטסטי" או סתם "איזה כיף" נזרקו לחלל האוויר כל שניים-שלושה שירים.
פרץ, שלא הרוס על הביטלס, מרחיק לכת ואומר שהרימאסטרים גורמים לו להעריך את המוזיקה שלהם יותר. "זה פחות צמר גפן, פחות חמודימודי, יותר רוקנרול", הוא אמר בעודו מקשיב לשיר "Glass Onion". הרימאסטר גרם לו להניע את ראשו בתנועות קדימה-אחורה נמרצות, בשעה שלצלילי הגרסה הישנה הוא הזיז את הראש מצד לצד. אז המסקנה הכללית היא שהרימאסטרים נשמעים נהדר. כל יתר המסקנות שעולות מההאזנה הן זניחות בהשוואה אליה, אבל חלקן מעניינות מאוד.
מומחי הסאונד של "אבי רוד" עשו עבודה עדינה מאוד, אומר פרץ. חלק ניכר מהרימאסטרים שיוצאים לשוק סובלים משימוש יתר במכשיר הקומפרסור. מתוך רצון להפוך את ההקלטות הישנות ליותר מרשימות, מוצקות וחזקות, ולאפשר להן להתחרות בווליום ובעוצמה של המוזיקה שיוצאת היום, טכנאי הרימאסטרינג נוטים לצמצם ביודעין את התחום הדינמי של ההקלטות הישנות. אנשי "אבי רוד" השתמשו בקומפרסור והפכו את השירים ליותר חזקים ומוצקים ("בוא נאמר שמודי זנדברג יכול להשמיע עכשיו את הביטלס בלי לחשוש שכשתהיה הפסקת פרסומות הווליום שלהן יהיה פי שניים יותר גבוה מהווליום של השירים", אומר פרץ), אבל הם עשו זאת במשורה, כפי שצריך לעשות כשניגשים לכתבי הקודש של הפופ.
המרוויחים הגדולים מהרימאסטרים הם פול ורינגו, ולא רק משום שהם היחידים מבין חברי הביטלס שיכולים ליהנות מהרווחים. הרימאסטרים עושים חסד עם פול ורינגו מפני שהם משביחים באופן מיוחד את הצליל של הבס והתופים. "יפה מאוד מה שקורה בנמוכים", אומר פרץ כל כמה שירים, ולזר אומר "וואו!" כשהוא מאזין ל"Something". "תקשיב לטמטמים הרועמים האלה, הם נשמעים כמו תופי טימפני של תזמורת. אנחנו יודעים שבשנים המאוחרות של הביטלס רינגו היה מכוון את הטמטמים יותר ויותר נמוך כדי שהתוף יהיה כמה שיותר רפוי, אבל רק עכשיו אפשר ממש לשמוע את זה". "רק עכשיו אני קולט מה מקרתני עושה בבס" היא עוד הערה שנשמעת מפיו של לזר כל כמה שירים. "אלה דברים שלא יכולת לשמוע לפני הרימאסטרים".
מקרתני והטעויות בתחילת ההאזנה לזר אומר "בוא נריץ מהר את השירים המוקדמים ונגיע כבר לשירים המאוחרים. הם בטח יהיו יותר מעניינים". זאת מחשבה הגיונית, שהרי בשירים המאוחרים היו יותר ערוצים, יותר שעשועי אולפן, יותר מידע שהרימאסטרים יכולים להשביח. אבל מהר מאוד לזר משנה את דעתו. הוא דווקא מאוכזב מהגרסה ל"Glass Onion" (1968), וגם מ"Being for the benefit of Mr. Kite" (1967), וככל שההאזנה נמשכת הוא מגיע למסקנה שהרימאסטרים היטיבו באופן מיוחד דווקא עם השירים המוקדמים: "הם יותר חיים, יותר פתוחים, יותר מובחנים. איזה כיף".
מדי פעם, בזמן ההאזנה, פרץ ולזר פורצים בצחוק. מדוע? "כי האיכות המשופרת של הרימאסטרים מבליטה טעויות של הביטלס שקודם היה קשה מאוד לשמוע", אומר לזר. "תקשיב", הוא ממשיך כשברקע משתלבים קולותיהם של לנון ומקרתני הצעירים בפזמון של "I saw her standing there". "ג'ון ופול אמורים לשיר את אותן מלים, אבל אחד שר ‘I could'nt Dance with another' והשני שר "'I never danced with another'.
אחרי כמה שירים, ב"Two of us", לזר מחייך שוב. "מקרתני טועה כאן בבס, אף פעם לא שמתי לב לזה", הוא אומר, ואחרי חמש פעמים שהוא משמיע את הקטע אני אולי מתחיל להבין על מה הוא מדבר.
הטעויות של הביטלס יקרות מאוד ללבם של חלק מהמעריצים האדוקים של הלהקה. כשהעיתון "שיקגו טריביון" כינס כמה ביטלמניאקים להשמעה מוקדמת של הרימאסטרים, הם חיכו בנשימה עצורה לפזמון השני של "If I fell", וכששמעו את קולו המשתנק של מקרתני במלים "in vain" הם חילקו היי-פייב זה לזה. "הם לא תיקנו את הטעויות!"
לא כל מעריצי הביטלס חושבים כך. בעיניו של לזר, לטעויות של לנון ומקרתני אין שום ערך סנטימנטלי, אבל מה שמרגיז אותו במיוחד בזמן ההאזנה הוא הגילוי שהמהנדסים והטכנאים של הרימאסטרינג לא תיקנו שיבושים שנבעו מהאילוצים הטכנולוגיים של שנות ה-60. דוגמה: בהקלטה המקורית של I am the walrus"" השיר עובר באמצע מסטריאו למונו, בגלל אילוץ טכני. האילוץ הזה לא קיים היום כמובן, אבל השיבוש הושאר על כנו ולזר עושה בראשו תנועה של "איזה פספוס". "בגרסה של ‘Walrus' שהופיעה ב'Love' העניין הזה תוקן וכל השיר היה בסטריאו", הוא אומר. "אני לא מבין למה הם חזרו עכשיו לבעיה של המקור. אני מניח שהם פשוט פחדו לשנות את השיר. אותי זה מצער. זה הזמן לתקן טעויות היסטוריות".
דוגמה נוספת: באמצע "Here, There and Everywhere" יש קטע שבו קולו של מקרתני, שמוכפל לאורך רוב השיר, מפסיק להיות מוכפל, ולא בצורה אלגנטית. מדוע? מפני שבאותו רגע מופיע ערוץ של גיטרה, ובתנאים של 1966 היו חייבים לוותר בשבילו על ההכפלה של הקול. "לא רק שלא תיקנו את זה", אומר לזר, "אלא שבגלל השיפור באיכות הסאונד זה הרבה יותר בולט עכשיו". ואז הוא שותק למשך שתיים-שלוש שניות ומוסיף: "אבל זה עדיין יפהפה".