|
שתי שחקניות הצטלמו השבוע בעירום מלא או כמעט מלא. בארץ הקודש הקטנה השחקנית והדוגמנית מירי בוהדנה הצטלמה נטולת תחתונים לשער של מגזין "בלייזר"; ואילו בהוליווד הגדולה ורוויית היצרים הצטלמה השחקנית מילה ג'ובוביץ' למגזין האופנה "Purple" כשהיא נטולת תחתונים, חזייה או כל דבר שיש ביכולתו להסתיר או להצניע את קימורי גופה. בעוד שכאן תצלומה של בוהדנה נחשב לנועז ופרובוקטיבי במיוחד (על-אף שלמעשה לא רואים בו שוב דבר שלא נראה כבר על שערי מגזינים ישראלים), סדרת התמונות בהן ג'ובוביץ' מפזזת לה ערומה כביום היוולדה בקושי זכתה לכותרת באתרי רכילות שוליים. אולי זה בגלל שג'ובוביץ' כבר התפשטה לפני עשר שנים ואפילו הצטלמה בעירום כשהייתה בהריון ב-2007, או שאולי כלי התקשורת האמריקניים הפסיקו לעשות עניין גדול מכל שחקנית צעירה שמתפשטת (תשאלו את שרון סטון). מה שבטוח, בארץ טרם נמצאה השחקנית שתסכים לככב בסדרת תמונות בעירום מלא. במדינה שבה פוסטרים של "ברונו" צונזרו בגלל שנראה בהם עירום גברי מרומז, ואפילו בסרטון "אמנותי" בר רפאלי מקפידה לחשוף הכל למעט האזורים המוצנעים באמת - עירום מלא הוא עדיין טאבו. האם מדובר בשמרנות מצערת או בניסיון אחרון לשמור על טעם טוב וקצת צניעות בתוך תרבות קפיטליסטית וחומרנית? בדיוק בשביל זה יש תגובות. (מיכל פלדמן)
|
|
האינדי הישראלי עשוי להרוג את עצמו
|
|
|
בשנים האחרונות, המילה "אינדי" נמצאת בכל מקום, גם במקומות בהם היא ממש לא צריכה להימצא, אבל דבר אחד בטוח: המוזיקה העצמאית בישראל נמצאת בתקופת פריחה מדהימה. תחת כל עץ רענן קמה להקה, מועדון או לייבל, ומחוץ לחברות התקליטים הגדולות גדלים עשרות אמנים נפלאים, שמקליטים שירים נהדרים ואוספים קהל. וזה נפלא, ומבורך, ומרגש. המוזיקה הישראלית מעולם לא הייתה כל כך מגוונות ועשירה כמו היום, וזה מתבטא גם בשני פסטיבלים שקמו בסמיכות מפתיעה לפני שנתיים: "חוצמזה" בצפון ו"אינדינגב" בדרום. בשנתם הראשונה נערך "חוצמזה" בפסח, "אינדינגב" בסוכות, והקהל, שהיה מורכב ברובו מאותם האנשים, קיבל שתי חגיגות אינדי משובחות בשנה. בשנה שעברה נגרר חוצמזה לאוגוסט, והשנה הוא כבר עוקף את ראש השנה וייערך ב-25-26 בספטמבר, שלושה שבועות בלבד לפני "אינדינגב", שמחזיק בעקשנות בייעודו המקורי באמצע אוקטובר. הסמיכות הזו נהיית בעייתית עוד יותר עם הגעתו של "הלם כרך", מעין-פסטיבל בן שלושה ערבי הופעות ב"צוותא" בתל אביב, שנתקע ביניהם ב-1-3 בספטמבר. הגידול בקהל האינדי, שהגיע לשיאו ב"אינדינגב" 2008 (אז חזרו מאות צופים הביתה ללא כרטיס ועשרות אחרים הסתננו פנימה) אכן משמח, אך תחושת סכנה מרחפת באוויר: האם הגענו מהר מדי לרווייה, להיצע שעולה בהרבה על הביקוש? היוזמות כולן מבורכות, ורשימות האמנים מצוינות ומגוונות, אבל בארץ קטנה כמו שלנו, לצופף את שלושת הפסטיבלים היחידים שמדברים לקהל קטן מדי בתקופה קצרה מדי זו הפרזה שגובלת בפדיחה. האם 2,000-3,000 חובבי האינדי בישראל יאכלסו שלושה אירועים ענקיים תוך פחות מחודש? סביר להניח שלא. מה, שוב עושים בישראל משהו טוב בצורה גרועה? (גיא חג'ג')
|
|
האמנות זולגת אל הרחוב, ולהפך
|
|
|
תייר מזדמן שהתמזל מזלו להיקלע לישראל בחודש ספטמבר, עשוי לקבל את הרושם שהגיע לגן עדן אמנותי עלי אדמות. איפה שלא מסתכלים צצים להם אירועי אמנות מסוגים שונים; מיצגים קובעים את מקומם תחת כל עץ רענן, תערוכות וביאנלות מבצבצות כפטריות אחר הגשם. אז נכון, ספטמבר מסמן את פתיחת עונת התערוכות במקומות רבים בעולם, כך שאי-אפשר לטעון שרשמנו על זה פטנט. אז איפה בכל זאת החידוש? בכך שהאמנות היא כבר מזמן לא נחלתם של המשכילים והבורגנים (שלא לומר העשירים והסנובים): את מקומם של המוזיאונים והגלריות הכבדות תופסים חללים אלטרנטיביים קטנים ומעניינים, ובעיקר - האמנות גולשת לה באלגנטיות אל המרחב הציבורי: החל במיצגי וידאו שמוקרנים באמצע הרחוב בתל אביב, וכלה בתערוכות שקובעות את מקומן בחללים מאתגרים יותר, כמו בית המצורעים בירושלים (באירועי מנופים) ומחסן 2 בנמל יפו (ב-ARTLV). המשמעות העמוקה של התופעה הזאת היא יותר מסימון במרחב הגיאוגרפי. היא גם יותר מאמירה כללית על מצב האמנות בארץ ועל הנטייה להפוך אותה למוצר שההמון צורך אותו כפי שקונים מנת פלאפל או צופים בסרטון ביוטיוב; המשמעות היא שהחיים ברחוב הישראלי - שמורכבים ביומיום מטיול עם הכלב, המתנה בתחנת אוטובוס וירידה רנדומלית לסופר - כרוכים עכשיו באופן מיידי עם הנאה מאמנות, עם חשיפה ליוצרים מפורסמים בארץ ובעולם, ובעיקר עם אמירות פוליטיות וחברתיות שמטופטפות לנו היישר לתת מודע. השיטוט ברחוב הישראלי הופך בימים אלה לזכות גדולה מאי פעם. אל תתנו לה לחמוק מכם. (ענבל מלכה)
|
|
הישרדות 3 - שלוש פעמים כי טוב
|
|
|
הפורמט הישראלי של "הישרדות" הרגיל אותנו למבנה עונתי, שעורר בתחילת הדרך תרעומת רבה. בעוד בארה"ב מרכזים ומנקזים את כל התככים, הבריתות האקשן וההדחות ל-45 דקות צפופות וערוכות היטב, ערוץ 10 בחר בטקטיקת הפרד ומשול, שספק אם סייעה לנתוני הרייטינג ופיצלה את ההתרחשויות לשני פרקים שבועיים. ב"הישרדות 3", שעלתה לפני כשבועיים, הגדילו לעשות והוסיפו לנו ממתק נוסף בדמות פרק קצר (שלישי במניין השבועי) הסוקר את קורותיהם של מודחי האי הנעלם הזוממים את נקמתם. אולי זה בגלל שהתרגלנו למריחה האינסופית ואולי סתם בא לנו ריאליטי טוב לנעוץ בו את השיניים, אבל מה שנשמע כמו קטסטרופה על הנייר - עובד. שלושת הפרקים יוצרים סיפור מרתק בהמשכים. שבט קראו השנוא והלא ראוי מעורר את חמת הצופים והפלא ופלא, יש אלטרנטיבה - חבורה עליזה, אם כי נקמנית, שמחכה בסבלנות לתפוס את מקומה במשחק ובינתיים יוצרת בריתות ואינטריגות משלה. ההפקה, שהואשמה בעבר בפינוק המתמודדים, התערבות יתר והסתרת האמת, לקחה העונה צעד אחורה ונותנת לג'ונגל האנושי של "הישרדות" לממש את עצמו את תום. אכזריות, בוז ושנאת חינם הם מנת חלקם את מתמודדינו החדשים ואם כבר אי בודד, אז אנחנו בעד "בעל זבוב" על פני "הלגונה הכחולה". (ליבי בגנו)
|
|
שני סרטים ישראלים שחייבים לראות
|
|
|
בעידן האינטרנט יש שימוש יתר במילה "חובה". כל מוצר חדש הוא "חובה", וכל שידור חוזר של תוכנית ריאליטי הופך בקלות ל"חובת צפייה". דווקא משום כך צריך להזהר במיוחד כאשר מצהירים בכותרת ש"חייבים לראות" סרט מסוים. אבל לעיתים נדירות כתבי תרבות נתקלים ביוצרים וסרטים שגורמים להם צורך אדיר להתגייס למענם בכל כלי שעומד לרשותם ולהפציר בקוראיהם: לכו לראות. כאלו הם "עג'מי" - סרטם המעולה של סכנדר קובטי וירון שני - ו"לבנון", סרטו המטריד והמקורי של שמוליק מעוז. מדובר בסרטים שלא פשוט לשווק - "עג'מי", שעולה לאקרנים בארץ ביום חמישי הבא, הוא סרט ללא שחקנים מקצועיים, שרוב גיבוריו דוברים ערבית מעורבבת בעברית ושעלילתו המסובכת והאלימה אינה מספקת שום אפשרות לאסקפיזם או בידור; ב"לבנון", שהוקרן השבוע בפסטיבל ונציה ויעלה לאקרנים בארץ באוקטובר, דווקא יש שחקנים מוכרים כמו איתי טיראן, אושרי כהן ומיכאל מושונוב, אבל גם הוא אינו מאפשר לצופיו לברוח מהמציאות הקשה המתוארת בו (שכיכבה בשנים האחרונות גם ב"בופור" ו"ואלס עם באשיר"). אז למה בכל זאת כדאי להשקיע ארבע שעות מחייכם בשתי היצירות האלו? מכיוון שלעיתים נדירות נראו על המסך הקולנוע הישראלי סרטים חזקים כל כך, שמונעים מתחושה ברורה של חזון יצירתי ואמנותי שהדביקה את כל המעורבים בעשייתם. משום שקולנוע לא נועד רק לשבור קופות אלא גם להעברת מסרים חברתיים ופוליטיים ולהארתן של פינות אפלות במציאות הישראלית. והחשוב מכל - משום שמדובר בסרטים מצוינים לפי כל קנה מידה, ורק מסה קריטית של צופים בארץ ובעולם תוכל להבטיח שהם לא יוותרו כהבלחות מקריות של כישרון בזירת התרבות הישראלית. (נטע אלכסנדר)
|
|
