אברהם גהוזי תבע את בנק לאומי לישראל בע"מ בבית משפט לתביעות קטנות בכפר-סבא בבקשה לחייבו להשיב לו סך של 17,600 שקל שנמשכו שלא כדין מחשבונו. לדבריו, גילה זאת להפתעתו בסוף שנת 2006, ומעולם לא ביקש למשוך את הכספים ולא נטל אותם לידיו.
בכתב ההגנה טען הבנק שהכספים נמשכו ביום 31.12.06 על-ידי גהוזי, ומכאן שיש לדחות את התביעה. הבנק צירף אישור משיכת כספים החתום על-ידי גהוזי.
השופטת הלית סילש עיינה בכתבי הטענות ושמעה את דברי הצדדים ועדויותיהם, והסיקה שדין התביעה להידחות. לדבריה, הגם שלא מצאה ספק באמונתו של גהוזי שלא משך את הכספים, "הרי שבאמונתו זו אין די, וסביר בעיניי, נוכח המסמכים שהוצגו לי, כי הכספים אכן נמשכו על ידו באותו יום, אך היום, בהסתכלות של שנים לאחור, הוא אינו זוכר זאת". השופטת התייחסה לכך שגהוזי לא הסכים לבדיקת כתב ידו על-ידי מומחה בית משפט, ולא צירף חוות דעת המלמדת שלא חתם על טופס המשיכה. "בבואו של תובע לעתור כי ביהמ"ש יורה לנתבעת לפצותו או להשיב לידיו סכום זה או אחר, מוטל עליו הנטל להוכיח את תביעתו בבחינת המוציא מחברו - עליו הראיה. בתיק זה, למעט דבריו של התובע עצמו, לא הוצגו לי כל ראיות נוספות. נהפוך הוא. הבנק יכול היה להציג את אישור המשיכה החתום, אישור כי נעשה לכאורה זיהוי של התובע בדלפק קודם המשיכה, וכי החתימה על טופס המשיכה דומה עד מאוד לחתימתו על מסמכים אחרים. גם חלוף הזמן ממועד האירועים נשוא התביעה ועד למועד בו הוגשה תביעה זו, מעלה סימני שאלה של ממש ומקשה על יכולתו של התובע להוכיח תביעתו. בשל עובדותיו המיוחדות של תיק זה, לא מצאתי לעשות צו להוצאות".
